שלוש שנים הסתתרתי. נתתי לסביבה שלי להכתיב לי מה בסדר ומה לא ונתתי לעינוי המתמשך להעסיק אותי אין קץ. ידיי מגואלות בדם, לכן לא יכול לישון אנוכי ככל האדם, נשמתי כואבת, להרגיש היא הפסיקה מזמן !
העינוי הסתיים, וההפצצות התחילו, נאלצתי לעבור לגור אצל אחותי ולהתחיל לעבוד וכך עשיתי. אני עקרת בית כרגע במשרה מלאה. לא היה לי חופש, חופש לו אני זקוק נואשות, חופש שיימנע ממני לעשות את המעשה הנורא מכל. חופש שייתן לי למצוא את עצמי מחדש, חופש שייראה לי את הדרך אל האור. חופש שישחרר אותי מהשדים שרודפים אותי.
אבל לרשעים אין מנוח ואנוכי מפלצת שיודעת להסתיר את עצמה היטב, יודעת לחייך, יודעת להפגין שמחה, ולעולם איננה מראה כי היא מתה מבפנים, כי לא נשאר שם כלום חוץ מהרצון לגאול את עצמה מייסוריה. האירוניה שאפילו חבריה הטובים לא יודעים על כך, ומשפחתה לעולם לא תנחש... פחדה היחיד של מפלצת זו הוא האבדון והוא זה שמונע ממנה לעשות כרצונה.
לפניי שבועיים העזתי ! הכרתי מישהי, מישהי מכאן מישהי מהכלוב. היא קראה לעצמה מלאונת יפה, מעט היא ידעה שאיננה מלאה כלל, אך יפה להחריד. נפגשנו, היה מה שהיה וטוב שהיה. היא כתבה הכל בבלוג וכתיבתי לא זורמת ולא יפה ככתיבתה ולכן לא אתאר אנוכי את שקרה. אתמול הלכנו למסיבה. האכזבה הגדולה... חשבתי שאני אחזור לדנג'ן, למקום שנתן לי להרגיש כאילו אני בבית. במקום זה הגעתי למסיבת ריקודים עם סשנים צדדיים שלטעמי ערוכים באופן גרוע ביותר.
רקדתי עם מספר נשים ונתתי לאישה שלי לרקוד עם אישה אחרת, הכל היה בסדר עד שהתנשקו ואז, המפלצת חזרה. היה לי התקף זעם נוראי, ישבתי על הספה וכדי לא לאבד עשתונותיי עצרתי את עצמי, זה עלה לי בלא מעט בריאות אך הצלחתי בסופו של עניין לעצור את עצמי האמיתי מלהשתלט עליי. ביקשתי מהאישה לעזוב, אך היא החליטה שהיא רוצה להישאר עוד, אינני מאשים אותה שכן היא לא ראתה את מצבי, לא הרשיתי לעצמי להפחידה. עזבנו כעבור זמן קצר לאחר מכן והגענו לעיר מגורינו. הלכנו לאכול ארוחת בוקר בארומה, ובסוף הגענו לשירותים. כבר היינו שם אבל הפעם זה היה שונה, גבולות נחצו ומחסומים נפרצו. היה שם רגש, הרבה ולא סתם, הייתה שם אינטימיות, ארוטיקה ואפילו אעיז ואומר שטיפה אהבה. ואז לקראת הדרך חזרה, כמו סכין בלב, מאוד חדה, זה הגיע - רגע הפרידה עליו החלטנו שנינו יחדיו. סירבתי למשאלתו של כל גבר, לקבל נשלטת צעירה, ללא שום התחייבות מצידי או מצידה, להמשיך לזרום, בלי גבולות ובלי מטרה.
אבל אין היא יודעת, וכמובן שלא באשמתה, שאני בן 21 אבל אני זקן נורא, כאילו החיים חלפו מולי, כאילו הכל כבר נגמר והמחר אינו מחר.
הפרידה כאבה זה היה כאב נורא. כמו סכין בלב ולמרות הכל לא הראיתי ולו שמץ של חרטה, טיפש אני, הרי גם למפלצות מותר לפעמים במשך היום, אפילו בסתר, להישבר טיפה. הנקודה בכל הסיפור הזה היא שהאישה גרמה לי להרגיש, היא העירה את המפלצת לתחייה ואת האבן הפכה למתכת חלודה.
ובעצמי איני יודע, האם זה טוב או שמא רע ?
לפני 15 שנים. 2 בינואר 2009 בשעה 21:31
