ניראה היה, שדברים שבים למסלולם,
אבל, (מי המציא אותו בכלל את האבל הזה..)
תמיד יש משהו שחייב לגרום לגוונים היפים, העזים, הפסטורלים בציור שלי להעכיר..
חזית אחת בה ניטשו קרבות קשים, נירגעה, והשקט שב לשרור,
והנה ממקום לא צפוי, (או שמא צפוי אבל מודחק) נפתחת חזית חדשה..
אומרים שגוף ונפש שזורים זה בזה,
אני, מאמינה גדולה, שכשאין מרגוע לנפש גם לגוף אין.
כשהנפש מיוסרת, הגוף כואב, ולא כאבי רפאים, כאלה אמיתיים מוחשיים..
ושההוא למעלה יעזור לי, (ולא שאני מאמינה גדולה בו..)
אבל גם מחלות קשות יכולות להגרם ע"י מצב נפשי ( אכנה אותו כאן), שביר.. זה פתח לצרות.
והנה, את אשר יגור (הוא, לא אני..) בא..
המצב, עדיין לא חד משמעי, בכל אופן מבחנתי עד שלא יערך ברור מקיף..
אני שומרת על אופטימיות כן, גם בשבילו,
ויודעת שהכל הפיך, וניתן לתיקון !!
ימים טובים שיבואו על כולנו,
ובנימה אופטימית זו...ועם חיוך גדוללללל
לפני 15 שנים. 29 במאי 2009 בשעה 9:34