ניראה שכאן בבלוג אני הכי מתערטלת....נפשית.
יש כאן משהו שמשרה אוירה נינוחה, אוירה של...בית ??
יש לי כאן מכרים/ידידים/חברים, רובם וירטואלים, מקצתם חברים ביומיום.
חברים טובים באמת, הכי טובים !
יש משהו במקום הזה במיוחד, שלא ניתן למצוא במקום אחר, משהו עוטף ??
לשמחתי הגדולה, לא יצא לי ל"התקל" באנשים רעים אולי בגלל שהאינסטינקטים שלי,
תחושות הבטן שלי, הם שמנחים אותי...
כאן גם היכרתי את האיש שהיה איתי בשנה האחרונה.
מי שקרוב אלי, מכיר אותו ויש כאלה המכירים אותו עוד לפני...
ויכולים הם להעיד איזה בן אדם הוא.
אבל...וכאן מגיע האבל הגדול,
רובצת מעל לראשו עננה כבדה שאותה ניסיתי (וגם על זה יכולים להעיד המקורבים),
לסלק בכל כוחי.
הפכתי עולמות, פניתי לכל מיני אנשים, עשיתי דברים שמעולם לא חשבתי שאני
מסוגלת לעשות, אך מסתבר שכשיש אהבה גדולה ומיוחדת ורצון ענק, אין דבר שהוא בלתי אפשרי.
אני עקשנית גדולה, וכשאני מאמינה ובטוחה בדרכי, אין דבר שיוכל לעצור בעדי !
האיש הזה, הכל כך מיוחד הצליח להגיע אל הרבדים הכי עמוקים שלי.
אל מקומות שאיש לפניו לא הצליח להגיע, איתו הייתי הכי אני שיכולתי להיות...
ולא שלא האמנתי ביכולותי, הוא פשוט ידע איך לגעת בכל המקומות הנכונים בדרך המיוחדת שלו.
כשהוא לצידי החיים לא משעממים לרגע....עליות, ירידות, פניות חדות, עצירות פתאומיות,
שגורמים ללב כמעט ולפרוח ממקומו, ולאדרנלין לזרום בשצף קצף בורידים ו....הדובדבן...
"סיעור" מוחות מטורף שגובל בחייזריות .
אינני ילדונת ומן הסתם עברתי דבר או שניים בחיי , אבל כזה, עוד לא היה ..!
ואם נחזור לאבל...הוא נמצא לדעתי ב"הסרט" של חייו .
לדבריו, ישנם כאן אנשים המבקשים את רעתו, שיעשו הכל על מנת לשבש את דעתו,
לשבש את חייו, ולהביא אותו לאבדון..
חזרתי ושאלתי ללא הרף, מבלי יכולת להבין למה?? לאיזו מטרה ??
התשובות שקיבלתי נשמעו הזויות, חסרות כל היגיון מפי בן אדם שהוא הכי הגיוני והכי רציונלי !
כל ניסיונותי להבין, למצוא איזה שהוא היגיון עלו בתוהו .
לאורך כל הדרך, הייתי עסוקה בלהדוף, בלהרגיע, להראות שאין "שם" כלום,
שאני באה מהמקום הכי נקי שאפשר, בלא דיעות קדומות,
שני אנשים, שתי נפשות שניפגשות כי כך יעד להם הגורל !!
יד הגורל ורק היא, זו שפעלה כאן ולא שום דבר וגם ובמיוחד אף אחד !
עם חלוף הזמן, הדברים רק הלכו והחמירו.
המתח העצום נתן בו אותותיו והוא חלה כדבריו, במחלה שאינני אוהבת לקרוא לה בשמה.
היאוש התחלף בסוג של אפטיה/השלמה עם המצב..."כך ניגזר עלי" אמר.
שלב ההשתבללות הגיע, חוסר רצון ופחד לצאת את ביתו פן יקרה כך וכך...
מאדם מלא עזוז ושמחה, תזזתי, פעלתן הפך לנירגן, וחרד...פסימיסט !
ואני, אני הגעתי למצב של כמעט וכלו כל הקיצין, אבל עדיין מאמינה בטוב !
מאמינה שיחלים שימצא את השקט המבורך לנפשו המיוסרת.
רק את כל הטוב שבעולם מאחלת לו ולסובבים אותו.
ו...כן, אוהבת אותו אף על פי כן ולמרות הכל, עד סוף העולם ובחזרה...
כי כזה אחד מוצאים פעם אחת בחיים אם בכלל..
אחרית דבר, וקצרה היריעה מלהכיל את הסגה במלואה...
הרגשתי צורך לפרוק מעט מהמעמסה, ובחרתי בכם.
יום סגרירי משהו הפך למחוייך כי פשוט אי אפשר אחרת..
נפתולי הנפש
לפני 15 שנים. 13 באוגוסט 2009 בשעה 12:31
