לפני 25 שנים קיבלתי החלטה , שאלמד, אתקדם ואעשה הכל כדי שלא אצטרך לעבוד כעובדת מן המניין (קשה לי אפילו לכתוב.. כפועלת).
הרבה מים זרמו מאז בכנרת (פחות מכפי שהיינו רוצים..), עבדתי קשה כדי ללמוד, עשיתי כל מיני השלמות נוספות בקורסים רבים, למדתי תוכנות שרטוט שונות , הרחבתי את אופקיי , והגורל החליט אחרת הגעתי לאותה נקודה שהבטחתי לעצמי שלא אהיה בה , ( אני חייה בעיר הלא נכונה, שמקצועי אינו נדרש) , בשבוע הראשון הייתי ב"דאון" טוטאלי, אך בסוף השבוע הצלחתי לעכל את הדברים, והסתבר שמצבי אינו כל כך נורא כמו שחשבתי, בעבר כשניהלתי 35 עובדים, הרווחתי פחות, ונקלעתי בעל כורחי בין שני גנרלים שנלחמו ביניהם שמו אותי כמגן במלחמתם,היום אין לי דאגות, ואחריות, אני ראש קטן (מנסה לפחות..) ,
לא אכחיש, יש לי את הקטע עם הגאווה, והאמת היא שאת מנהל הבנק שלי לא ממש מעניין איך המשכורת נכנסת, האם אני נהנית, סובלת, ובאיזה תפקיד אני עוסקת, אותו מעניינת השורה התחתונה..
בינתיים הצלחתי להכניס בן של חברה לאותו מקום,
תמיד יכול להיות גרוע יותר..
משפט אחד עבר בראשי בסוף השבוע:
"הכל צפוי והרשות נתונה"הצפוי, זה מקום העבודה הזה, אני מתכוונת להשתמש ברשות הנתונה, ולצמוח, לבחור את דרכי ,כרגע אני עומדת על "פודסט" , מקום בו אפשר לנוח , לפני גרם המדרגות הבא.
תודה לבורא עולם
לפני 16 שנים. 19 באוגוסט 2008 בשעה 19:53
