זין בעין

והפעם פוסט רציני.

אי אפשר כל הזמן צחוקים. כל הזמן לעשות כאילו השליטה היא משהו שהוא למטה מאיתנו. שאנחנו טובים יותר מזה. שכל המתמסרות הן סתם מטומטמות. וכל הדומים – מסוכנים. אי אפשר עם הראיה השחור-לבן הזאתי. החרוזים. ההשתפכויות. אפילו התיאורים הארוכים ומפורטים של סשנים, איזו צביעות, איזו התחסדות, איזו כניעה לרייטינג. פורנוגרפיה. זה מה שזה. כל הזמן כותבים על סקס. על אהבה. פורנוגרפיה ריגשית. זה מה שזה. הכל בשביל לסחוט עוד תגובה. עוד צפייה. להיות הכי מגניב. הכי קול. הכי למטה. הכי למעלה. אי אפשר. לכתוב על בדסמ נהיה טרנד. ולזעזע. כן. לזעזע. לכתוב על הסשן הכי קשה. על הדום הכי נערץ. לכתוב שרועים על הריצפה, בעירום מלא, עם גאג, ואטבים על כל אצבע. ולהקליד עם האטבים, ככה שכל נגיעה במקלדת כואבת. כתיבה נוגעת. חשיפה, זה שם המשחק. חשיפה טוטאלית בניק כפול. חשיפה טוטאלית בניק בדוי. ניק לצרכי כתיבה. כמו חנות לצרכי כתיבה. יש בה הכל, אבל אין בה אמת. תערובת של רגשות, מעשים, רעיונות, התפלספויות. וכל יום דיעה חדשה. מחליפים דיעות כמו סאביות. מחליפים סאביות כמו דומים. מחליפים דומים כמו ויברטורים. ויברטורים כמו גאגים. גאגים כמו גוגואים. ומשעמם. תודו. מרוב התיאורים המרטיטים של מערכות יחסים טוטאליות, נהיה משעמם. אחת קפצה מהמרפסת, וזה הוריד את הראש. אפילו את נושא השואה כבר התישו. וכשמדברים על השואה, אז אנחנו יודעים שהכל נגמר. אין יותר לאן ללכת, אין יותר לאן להקצין. רוע מוחלט. רוע אבסולוטי. רוע בלתי נתפס. ואז, עוברים לדבר על אלוהים. כי דת, זו ההתמסרות האמיתית. ואלוהים – הדום האולטימטיבי. והגר היא שפחה, ואברהם, נשלט. חזרה למקורות. אז די, אי אפשר כל הזמן צחוקים. כל הזמן לעשות כאילו אנחנו יותר טובים מהשליטה. כאילו אנחנו שולטים בה, ולא היא בנו. אי אפשר לצחוק על נשלטות, כאילו הן מטומטמות. ולהכריז על דומים מסוכנים (או בעלי מועדון), כאילו הם אויבי האומה. אי אפשר עם הראיה השחור לבן הזאתי.

אז הפעם פוסט רציני.

בלוג כותבים ברצינות, או לא כותבים בכלל. בדסמ עושים מאהבה, או לא עושים בכלל. ועל השואה מתבדחים ברצינות, או לא מתבדחים בכלל.