אתמול, תוך כדי שהיא דוחפת אותי החוצה ומכה בי בעזרת הכפכף החדש עם העקב הגבוה שקניתי לה, היא אמרה שאני הכי קרוב לאליפלט שהיא ראתה בחיים.
עכשיו, אני לא יודע מי זה אליפלט, אבל אם זה איזה אקס שלה אני מוכן למצוא אותו עכשיו ולסגור עניין (ולעשות לו פרסלציה מהפרצוף). כל כך התעצבנתי ששכחתי בכלל שהיא מנסה לדחוף אותי החוצה, (וזה עוד אחרי הלילה שעשיתי על הספה כמו כלב) אז איבדתי את שיווי המשקל והיא הצליחה להעביר אותי לצד השני של הדלת ולטרוק לי אותה בפרצוף.
מאז אני דופק בדלת, פעם אחת כמעט שברתי אותה אבל מה שיצא זה שכמעט נשברה לי הכתף.
גברת רוזנבאום מקומה למעלה שפכה עלי דלי מים כדי שאני אפסיק לעשות לה רעש באמצע הלילה, ואדון כהן אמר לי: " עזוב אותה יא איבני. לאן שלא תזרוק אבן תמצא אחת כזו". אמרתי לו שאין דבר כזה, במיוחד כשאני לא מבין מה היא רוצה. בחיי אלוהים לא מבין מה היא רוצה.
אז פתחתי פה מאהל בחדר המדרגות. אם זה עובד ארבעים יום במילואים שאני טוחן כמו איזה מניאק זה יעבוד פה בסביבה הצפונית שלה.
הזקנה ממול ניסתה לדפוק לה בדלת כדי לשכנע אותה לקחת אותי בחזרה. אני חשבתי שזה כי היא רוצה לראות את הזוג שכל הזמן מפריע לה לישון חוזר לחיים ומאושרים, אבל מסתבר שזה פשוט כי הכיסאות נוח מפריעים לה לעבור, והמחשב שלי תופס לה את הרשת האלחוטית.
כפרה שלי, עיניים, שפתיים.
אולי
לפני 16 שנים. 12 במאי 2008 בשעה 10:40