אני נורא מתרגשת. אני כל כך מתרגשת שרועדות לי הידיים. אני ממש מתרגשת.
עד שאני בכלל לא זוכרת איך מדברים או מקלידים.
טוב, לזה יש עוד סיבות, אבל מה שחשוב הוא, שאחרי כל מה שעברנו! כל ה משחקים, והקשיים וכל מיני סיישנים, מאסטר סוף סוף חושב שאני ראויה. חרתתי על לוח ליבי את אותו הרגע שבו הוא אמר לי "סאטירינקה", (ככה הוא קורא לי כשאף אחד לא מסתכל!! איזה בובצ'יק!;)) "תפסיקי למצמץ כל כך הרבה. יש לי משהו להגיד לך." ואני נורא ניסיתי להחזיק את העיניים פתוחות, אפילו חשבתי לבקש גפרורים אבל למדתי שבקשר שלנו לא מרימים להנחתה. אלה אם כן אני רוצה להיות מונחתת איפושהו ולהימרח על השנדליר שבסלון. והשנדליר כולו יפה, זכוכית נוצצת בקלאס..
טוב, אני סוטה. 😉
בכל מקרה, אני ניסיתי להפסיק למצמץ והוא אמר לי: "סאטירינקה, סוף סוף, אחרי כל הזמן שאנחנו ביחד, הוכחת לי שאת מסוגלת להיות שפחה שלי"
מה אני אגיד לכם, מה אומר ומה אספר?
נחנקתי על המקום מהאוכל שמאסטר הביא לי והעין הטובה שלי התחילה למצמץ עוד יותר. זה מאד הרגיז את מאסטר שהזכיר לי כמו כל הזמן שאין לי זכות ששום שתן יעלה לי לראש. אם כבר הוא ירד לי על הראש, אז קצת ענווה לא תזיק. מיד התנצלתי ואמרתי לו שהוא צודק, ושאני אף פעם לא נותנת לשתן לעלות לע לראש אבל אני גם נורא מתרגשת וגם נורא מותשת אז קצת מתפלק לי.
בכל מקרה, מאסטר שלח אותי לכתוב לכם את הסיפור של איך הפכתי לשפחה סוף סוף אחרי כל כך הרבה זמן של מיבחנים ואימונים.
בטח שמתם לב שלא הייתי כאן הרבה זמן (יא אללה שלכם, כלום לא משתנה כאן בכלוב!) וכבר רמזתי לכם בערמימויותי שאני ממצמצת הרבה ובקושי זוכרת איך מקלידים. בטח חשבתם לעצמכם "וואלה זותי, בטח נהנית, איזה מאסטר היא ת]סה לה ה !@$^*&% 😄
אז - נכון! 😄
למאסטר ולי יש מסורת, השייסן המסורתי של יום השואה.
מהיום הראשון שהכרנו מאסטר אמר לי שהוא לא מתכוון להיות רק פיזי ומנטלי, הוא מתכוון להרביץ בי גם תורה ומסורת, ואני, יהודיה בדתי וכלבה מאז שמאסטר לקח אותי צריכה "לזכור את אשר עשה לנו עמלק" (פסח, הגדה, לחן עממי.)
בכל מקרה, הפעם הוא רצה התנסות חווייתית, כזו שממש תקועקע על בשרי, אז הוא חפר מחילה (סופר מאסטר!) במיוחד בשבילי מתחת לבית (איזה מתוק :)). כלאחר כבוד הוא הכניס אותי לשם. היה לי נורא נורא צפוף שם בכוך הקטן וגם נורא הפחיד אותי כי היו כל הצינורות של הצנרת ופחדתי שיתפוצצו ואני יטבע חס וחלילה. אבל מאסטר הזכיר לי שהוא שרברב מדו]לם והוא מבין כל מה שהוא צריך בצנרת, וחוץ מיזה, סאבית אמיתית לא מתווכח.
העין הטובה שלי קיבלה עווית והתחילה להתרוצץ בעצבנות, אבל אני אני רוצה להאמין שאפשר לשים רגע בצד את הפחד ולהגיע לרמה כזו של הימסרות והתמסרות, לתת את עצמי במובן המלא והשלם של המלה, ולהקריב את גופי וכל עולמי כדי לרצות את אדוני.
נחושה בדעתי להראות למאסטר שאני יכולה להיות הכי טובה מכל הזנזונות הקטנות שהוא מביא לפעמים כשאני קשורה למקום שלי בקיר ירדתי אל הכוך הקטן שהוא בעמלו ובעצמו חפר לי.
אדוני אוהב להשוות אותי ואותו לבובה ולמפעיל בובות. הוא שמח מאוד שהוא יכול ככה לשחק בי ולעשות איתי מה שהוא רוצה. ועכשיו הוא קשר את הבובה שלו מתחת לאדמה. ואני הייתי גאה פעמיים - פעם אחת כע אדוני מרוצה ממני ואני תמיד מצליחה להוכיח לו את ההיתמסרות שלי אליו (כמעט ולא נשארו לי איברים כבר. איזה מזל שהוא חושב שאני סוף סוף ראויה:)) ושתיים - כי אנחנו עושים את זה פאקינג על אדמת ישראל.
בכל מקרה, להפוך סיפור ארוך לקצר כמו שאומרים, ככה שכבתי לי בכוך שלי מתחת לאדמה.
מידי פעם מאסטר הביא לי משהו לאכול (מתכונים מסורתיים מתקופת השואה. מאסטר מקפיד על אוטנטיות!@) ולפעמיפ הוא שר לי או מקריא לי סיפור.
לפעמים החושך של מתחת לרצפה היה מבהיל אותי והייתי בוכה, ומאסטר, כפרה!, תמיד יודע להרגיע אותי ולשים לי את השיר שלנו:" הייתה ביננו אהבה תהורה/
לך נתתי את הכל נערה/ לא שחכתי מעולם את יום הולדתך/את היית מלכתי לא חסכתי מימך." מילים ולחן - אבי ביטר
האמת, שלפעמים זה עוד יותר הלחיץ אותי, כי זה השיר שאני עושה איתו ספונג'ה בדרך כלל, אז זה עשה לי לחשוב בדאגה על כל אלה שבאות הביתה לדאוג למאסטר החתיך שלי ולא יודעות שאני מתחבאת שם קשורה.
לפעמים היה לי קשה שם במקום שלי מתחת לאדמה. לא ידעתי כמה זמן הייתי שם ולפעמים הייתי מתעוררת פתאום מהמשיכה שלו בשיער (בכל זאת, הוא גדל כבר לרעמה מהממץת!)כי הגיע הזמן למקלחת, ואני הייתי יושבת הכי יפה שאני יכולה ומקבלת את השתן שלו שינקה את כל המחשבות הרעות שעלו לי בינתיים כשהייתי כאן במחבוא ושומעת את כל הרעשים מהבית. לפעמים אני קנאית נורא אבל משתדלת להתגבר על זה כי אני פה מועמדת לשפחה ולא אתה. אני כל ה\מן מזכירה את זה לעצמי שעובדת לי תחושת הזמן בכוך שלי.
ולפעמים הייתי מסתכלת עליו בעיניים מתחננות שאני כבר בטוח זוכרת את שעשה לנו עמלק (עוד מאז ימי מיצריים, דרך ספרד אפילו!) ושכבר שלושה חודשים אני לא מרגישה את הרגליים, אבל מאסטר אמר שאם עברתי בגבורה את סששיין גיזום האיברים אז הכל קטן עלי. וחוץ מיזה. איך הוא ידע שאני סאבית אמיתית ומתמסרת ברצינות? וחומיזה שתיים - "בת שבע, (ככה הוא אוהב לקרוא לי לפעמים) את חושבת שבשואה האמיתית היו הפסקות?!"
מיד התמסרתי לגורל הלאומי והדתי שלי ועבר הזמן, והוא הוכיח לי טוב טוב שאני בובה יפה שלו. בובה מתמסרת. בןבה טובה שסומכת על האדון שלה בעיניים עצומות, בובה טובה יותר מכל הבובות כי החור שלה הוא אמיתי!
אוח, אוווח! מאסטר! איך אתה יודע למלא אותי בגאווה!
בסוף מסתבר שעמדתי במכסת ה\מן שמאסטר היקציב לי. שנתיים שלמות ככה הייתי, ועכשיו אני מבינה יפה מאד את זכרון העם היהודי, וגם הוכחתי כמה אני מסורה ושייכת!!!1
כשיצאתי מהחבוא, הבריק לי פתאום משפט אחד שאני לא יודעת מאיפה הוא בא לי:
ואל אישך תשוקתך – לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתבעו בפה אלא הוא ימשול בך: הכל ממנו ולא ממך"
(הרמב"ן- בראשית פרק ג פסוק טז)
וזה הוכיח למאסטר, ההארה הזו, כמה אני באמת התפתחתי ולמדתי.
ועוד אמרתי לו: "והיטיב ה' לאדוני וזכרת את אמתך" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ד עמוד ב') כהוקרה על זה שהוא זכר אותי בכל השנתיים האלה, ודאג לי למזון ולשתן ולזרע.
ואדוני? אדוני רק חיבק אותי ואמר שעכשיו, כשאני שפחה וסוף סוף לטעמו, אני הכי יפה בעולם.
קוצ'י קוץ'! :))
ומה שלומכם? התגעגעתם? אני כן;)
גילוי נאות - כל התקופה הזאת היתה נורא מחרמנת. אבל לא גמרתי. יש פרות שלא מעלים על הגריל.
לפני 13 שנים. 18 במאי 2011 בשעה 15:48
