מכורה לכאב:)

amy​(נשלטת){מבטלעיניים} - הגעת לנקודה בה את מודעת ורוצה לשנות. אני מאמינה שזה תהליך. סבלנות ותקווה }{

ילדה של אף אחד​(נשלטת) - כן זה הולך להיות תהליך קשה מאוד
}{

amy​(נשלטת){מבטלעיניים} - אולי כדאי שתתייעצי עם ליאת בר- און... מביאה לך קטע יפה שכתבה:


שירות עצמי


אני אוהבת את עצמי. טוב, לא אוהבת- אוהבת. אולי מחבבת. אפשר לומר שאני מסתדרת עם עצמי. נחמד לי להיות בחברתי. אני תמיד מרוצה מהרעיונות שלי, אוהבת את האוכל שאני מכינה לעצמי, קונה בגדים שבדרך כלל מתאימים לי, וגם הסקס לא רע בכלל. אני מרוצה מההתפתחות של עצמי, אז לפעמים אני קונה לעצמי מתנות. כמו קישקשתא, השם יקום קוצו, אני חיה עם עצמי, רוקדת עם עצמי, מחייכת לעצמי כשאני לבד. אפילו ממותי אני לא מפחדת, גם שם אשאר איתי. לפחות לפי התחזיות.
אבל לא תמיד היה כך. פעם לא הסתדרנו, אני ואני. שתינו הגענו לתל- אביב לאחר גירושיי בסוף שנות התשעים, קיבוצניקית תמימה בעיר הגדולה. כל הזמן הרגשתי בודדה. על הבוקר, בודדה. אחר הצהריים, בודדה. בערב, לשם שינוי, ראיתי חדשות ואחר כך התבודדתי בסבבה שלי.
שיא הבדידות היה ביום הכיפורים 1999, כשכמה חברים של איזה ידיד הזמינו אותי כלאחר יד אליהם לדירה כדי לראות סרטים במשך כל החג. אין לי מילים לתאר כמה שמחתי. כבר בצהריים התהלכתי ברחובות העיר כממתיקת סוד: יש לי מה לעשות הערב! הוצאתי את כל הבגדים מהארון, מדדתי את כולם, בחרתי תלבושת מנצחת, הסתרקתי, התאפרתי, הנחתי מולי את הטלפון הנייד וחיכיתי, כי הרי הם אמרו שיתקשרו ויגידו לי מתי.
בעשר בערב נמאס לי לחכות. הלכתי לשם לבד, בכבישים זורמים באנשים, וראיתי אותם במרפסת, אוכלים, מעשנים, צוחקים, לא מתקשרים. זו הייתה הפעם היחידה שכמעט נפרדתי מעצמי.
היה משבר. אין מה לדבר. התחלתי לבגוד בעצמי. חיפשתי עצמיים אחרים, נפטרתי מכל העקרונות. לא עוד ילדה תמימה ונחמדה שאומרת בוקר טוב למוכר במכולת. הו לא. אם כולם תקועים בתחת של עצמם ומזמינים אנשים בלי לטרוח לבטל- גם אני אהיה כזו. תקעתי את הראש עמוק בפנים והתחלתי ללכת. כל כך רחוק הלכתי, עד שיום אחד רציתי לתפוס איזו שיחה עם עצמי, וגיליתי להפתעתי שנעלמתי לעצמי.
אני לא זוכרת מתי מצאתי את עצמי. אני גם לא יודעת מי ממני יזמה את הקשר המחודש, אבל זה קרה. ישבתי עם עצמי כל הלילה, קישקשנו, העלינו זיכרונות. עצמי הישנה הזכירה לי איך פעם הייתי אלופת הגיזומים במטע, ועניתי לה איך עכשיו אני אלופת זיוני המוח במיטה.
שוחחנו על ימי התום שהפכו לתום הימים. לשתינו לא היה מושג מה זה אומר, אגב, אז אל תתאמצו להבין. ולבסוף קמנו, התחבקנו והתאחדנו מחדש. אז עכשיו אני אוהבת את עצמי. טוב, לא אוהבת- אוהבת, אבל אחרי הדרך הארוכה שעברתי כדי להבין שלפעמים הדרך מיותרת, אני בהחלט מחבבת.

(ליאת בר- און/ בחורה מבלוג טוב, 24 דקות, 26.5.08)

בלוסום​(לא בעסק) - זו דרך לא קלה, אבל את כ-ל כ-ך שווה את זה!!

}{ חתולוש

ילדה של אף אחד​(נשלטת) - תודה נשמתי }{