מכורה לכאב:)

אני רבה עם עצמי הרבה
רבה עם הזאת הילדה הקטנה הטובה שמזכירה לי לפעמים שיש לי מצפון
רבה עם זאת הרעה שמזכירה לי כל פעם למה עדיף להיות בלי רגשות
רבה עם הכלבה שבי זאת שמחפשת רק סטירה וליטוף
ואני חייבת להודות אנחנו לא מסתדרות אף פעם
תמיד יש איזה וויכוח או חוסר הבנה,תמיד מישהי רוצה לקבל את הבמה ולהביע את עצמה.
לפעמים בא לי שהילדה הקטנה הזאת תעלם תתמוגג תתנפץ שלא תהיה קיימת יותר ואז אני מבינה שהיא חלק בלתי נפרד ממני,מהאישיות הדי מוזרה שלי.
אני פשוט לא יודעת איך להתמודד איתה,איך להכיל אותה,איך להתנהג איתה,זאת מלחמה שמתרחשת אצלי כבר כל כך הרבה זמן,הילדה הקטנה הזאת זועקת לצאת החוצה,לקבל אישור לדבר,להרגיש,לחיות,לבכות,לצחוק ואני כל פעם דוחקת אותה לפינה,משתקת אותה,משאירה אותה אילמת.
והיא כל כך משתוקקת לצאת,לקבל גוף,פנים,היא כל כך רוצה שמישהו יכיל את כל כולה,שיאהב אותה בזכות מי שהיא,אבל אז באה הרעה שבי ועוצרת את כל זה,פשוט בורחת,מציבה מחסומים לא נותנת לאף אחד להתקרב.
ועכשיו הילדה הקטנה משתוקקת שיגיע מישהו שידע איך לשבור את המחסומים,את כל החומות....
האם הוא קיים?
ימים יגידו:)