מכורה לכאב:)

הנסיעה של ההורים לחו"ל רק הדגישה את הבדידות שחשתי כל חיי בקשר שלי עם ההורים.
אני זוכרת מאז שהייתי ילדה קטנה את רוב זמני לא ביליתי בבית,עד היום אני זוכרת תקופה ארוכה שהייתי גרה אצל דודה שלי בזמן שההורים לא רצו שאני אהיה בבית לראות את המריבות האין סופיות שלהם.
אבא שלי איש חם מזג היה מתעצבן בשנייה ואמא שלי,היא הייתה שק החבטות הפרטי שלו
שנים על גבי שנים היא שתקה,בלעה הכל,הסתירה,חיפתה עליו בכל דרך אפשרית ואף אחד מהם לא חשב איך זה משפיע עליי.
היה להם יותר קל לשלוח אותי לפנימיות רק בכדי לא להתמודד איתי,להתמודד עם הבת שלהם.
ומאז הכל התחיל,אני זוכרת שאז התחלתי להיות יותר ויותר חסרת רגשות,אדישה.
עשיתי כל כך הרבה בעיות,והם אפילו לא דיברו איתי על זה,פשוט טיטאו את זה מתחת לשטיח ושתקו.
להתמודד איתי לא היה להם אומץ,כנראה שהם לא ידעו עד כמה שזה השפיע עליי.
כשגדלתי והבנתי יותר התחננתי בפני אמא שתעזוב את הבית,שתעבור למקום אחר יותר בטוח,אבל היא,היא כמו תמיד ידעה להגן עליו ולעזוב היא לא רצתה.
לאט לאט הוא הפסיק ונראה היה שהחיים חוזרים על מסלולם,אבל אני לא הייתי מסוגלת לשכוח את הלילות שהיא הייתה מדממת ובוכה והוא היה עומד שם,חסר רגש וחובט בה כאילו היא קיר שאין לו רגשות.
הקשר ביני לבין אבא היה מבוסס על מתנות,הוא היה משתיק אותי כשהוא היה קונה לי משהו,ככה לפחות הוא חשב,עליי זה לא עבד,הייתי יכולה לראות דרכו,ומה שראיתי זה איש קר,אף פעם לא הייתי מספיק טובה בשבילו,הוא לא היה מחבק,לא מפגין שום רגש שום אהבה,הוא היה פשוט איש זר שקראתי לו אבא.
עם אמא כבר הפסקתי לריב,הבנתי שהיא לא תעזוב לעולם ולא רציתי לעשות לה עוד יותר רע אז שתקתי.
חיפשתי אהבה מחוץ לבית,בדרך כלל אצל גברים שהיו יותר מבוגרים אבל זאת הייתה עוד דרך במסלול של ההרס העצמי שיצרתי לעצמי.
חום,מגע,חיבוקים היו מרתיעים אותי ועד היום אני לא נותנת לאף אחד להתקרב אליי.
אז היה להם קל לנסוע ולהשאיר אותי מאחור כמו שהם תמיד עשו,ואני כבר לא כועסת,לא כועסת כמו פעם,אני גם לא מאשימה אותם
פשוט משהו חסר לי ואני לא יודעת איך למלא את החלל הזה......