מכורה לכאב:)

הלבד הזה שנמשך כבר כמה חודשים שוב מחזיר אותי לעבר
שנים שלא גדלתי בבית
שנים שראיתי דברים שילדה בגילי לא הייתה צריכה לראות
רגשות שהתערבבו אצלי בלב
השדים שעוד רודפים אחריי,לא נותנים לי מנוחה.
אני נזכרת תמיד בדבר אחד,איך בגיל 7 אמא ארזה לי תיק קטן עם כל הבגדים,שמה לי את הכרית האהובה עליי ליד התיק,ישבה לידי והסבירה לי למה אני לא יכולה להשאר שם,בבית הזה,בבית הזה שאני נמצאת בו עכשיו.
אני לא יודעת אם היה לה קל לשלוח אותי לדודה שלי ולהרחיק אותי מכל הסיוט הגדול שהיה שם,כנראה שגם לא אדע לעולם.
ואני נזכרת איך אני ילדה קטנה בת 7 הולכת לעבר הדלת,נפרדת ממנה,נפרדת מהבית,מהחדר,נפרדת מהילדות שהכרתי.
פוסעת לאט לאט,צעדים קטנים וכואבים ששורפים כל חלק בלב ובנשמה,פוסעת לעבר דודה שלי שעומדת שם בחיוך מזוייף ועיניים עצובות,לוקחת אותי אלייה מושיטה לי יד,ואני ממשיכה ללכת,מביטה לאחור,רואה את אמא עומדת שם,בקושי מחזיקה את עצמה,דמעות יורדות על פנייה,והעצב,העצב הזה זה מה שאני הכי זוכרת,זה מה שהכי חרוט לי בזכרון.
ואז כשהיו שואלים אותי למה אני כזאת קרה ולמה אני כזאת קשוחה,תמיד הייתי אומרת שהחיים גרמו לי להתבגר מהר,החיים הם אלה שעשו אותי כזאת.
ואז אחרי כמה שנים שהייתי עוברת מהבית של הדודה לבית של ההורים,חזרתי לשם,לחדר שלי,לבית הזה שסימל את כל הרוע את כל הפחד ואת כל האכזבה שחשתי כלפיי אבא ואמא.
ואז גדלתי,וחינכתי את עצמי,בעצם הסביבה שלי חינכה אותי,וגדלתי להיות מי שאני,יש כאלו שיגידו שיצאתי בכלל לא רע,ויש כאלו שיגידו שאני כבר מזמן אבודה.
ולפעמים כשאני יושבת פה לבד,בבית הריק הזה,הבית שריק מאהבה,מחום ומאנשים,אני שוב נזכרת בילדה הקטנה הזאת שפוסעת לאט לאט בצעדים קטנים וכואבים לעבר הדלת,ונשברת.....