מכורה לכאב:)

הם חזרו,אחרי חצי שנה בחו"ל...
הלכתי לבית בלילה לקחת את הדברים הקטנים שנשארו לי שם,ניסיתי להתחמק ולא לראות את אבא..ניסיתי להמנע מהשיחה עם אמא...
לא כל כך הלך לי,היא נכנסה לחדר הישן שלי והתיישבה על המיטה ראיתי דמעות בעינייה...האמת שפעם זה היה שובר אותי...היום אני כבר אדישה לדמעות האלו...
ידעתי שהיא תדבר על אבא,אם אפשר לקרוא לו אבא בכלל,במשך כל החיים שלי הוא היה בן אדם זר שקראתי לו "אבא"...ואני לא חושבת שזה ישתנה מתישהו....
היא התחילה לספר כמה שהוא השתנה וכמה שהוא שולט בעצמו ובכעס שלו...אני הסתכלתי עלייה בדיוק באותו מבט שהייתי מסתכלת עלייה תמיד....במבט של "כמה טיפשה את יכולה להיות בשביל להאמין שהוא יכול להשתנות"....
היא מכירה את המבט הזה טוב טוב,היא יודעת מי אני ואיך אני,אני לא מסתירה את האמת ממנה...וכן אמרתי לה שהיא טיפשה שהיא מאמינה לו ושאנשים לא משתנים ככה בקלות...נו אז מה שהוא הבטיח...הוא הבטיח גם בעבר ולמדתי שהמילה שלו לא שווה כלום...
טבע של בן אדם אי אפשר לשנות,הוא נולד כזה וימות כזה,זאת עובדה!!!!
במשך כל השיחה היא משתדלת לשכנע אותי להשאר בבית,בבית המקולל הזה שהיה בשבילי כמו גיהנום....
ושוב אני מסתכלת עלייה והיא מבינה שלחזור לבית הזה אני לא אחזור בחיים,אפילו לא בחגים!!!
היא עצובה אבל מבינה...גם אני עצובה,עצובה בשבילה...
היא חוזרת לכלוב שלה,כלוב מזהב ומנסיון אישי זה לא מקום שכיף להשאר בו....
בדרכי החוצה חיבקתי אותה...הוא ישב בסלון...ראיתי אותו,אלוהים כמה גועל יש בבן אדם אחד כמה!!!!!!!אפילו לא התאמצתי להסתכל עליו...פשוט המשכתי לכיוון הדלת הנחתי את המפתחות ויצאתי....
סוף סוף אני מרגישה חופשייה,סוף סוף השתחררתי ממנו,ממנה,מהבית הארור הזה,מהמשפחה הדפוקה הזאת...