אני מצטטת כאן את הפוסט מהפורום "הבנים על הבנות", כתגובה לפוסט הזה..
אלה שאלות אמיתיות לדעתי, שאין לנו רצון אמיתי להתמודד איתן.
כל מה שקשור למיניות הוא איזור שדורכים בו על ביצים.
יש "מקובל" ו"ידוע" -
ידוע הרי שמי שנאנסה ואו נפגעה מינית הפכה לשרוטה לכל חייה, "ידוע" שזו היתה טראומה נוראית.
"ידוע" שיש חוויות שבונות אותך וכאלה שהורסות אותך, וזו מההורסות. הכל "ידוע" כל כך עד שאנחנו לא נעצרים לשאול מי החליט שזה כך, והאם הנזק האמיתי אמיתי הוא לא מהדרך בה משליכה החברה את תפישותיה על ה"נפגעת" או ה"נאנסת".
לראיה (חלקית כמובן) - נשים שנאנסות ע"י בעליהן לא נחשבו כעוברות טראומה, זה היה מקובל גם אם זה בגבול אפור שבעל יכפה יחסי מין על אשתו מפעם לפעם. האם בשלבים שזה נחשב נורמטיבי זה יצר נזק? ואיזה נזק זה היה?
האם לאחר מכן, לאחר שזה כבר נחשב לאינוס, היו תופעות גדולות יותר של פגיעה וקורבנות?
השאלה היא: האם כשהחברה מספקת לנו את ה"הסבר" לאיך שאנחנו אמורים להרגיש, האם יש בנו נטיה טבעית לקבל את ההסבר? מהבחינה הזו, האם השיפוטיות החברתית לא מייצרת יותר נזק?
האומנם יש לצאת מנקודת הנחה שכל מה שקשור בכפייה בעניין המיניות שלנו משאיר נזקים ממשיים, בלתי הפיכים?
נזקים המצריכים אותנו ללכת ולקבל טיפול אם אנחנו לא חשים בהם?
האם הגישה הזו של החברה בנושא הזה לא מייצרת היא עצמה סוג של נזק?
אין כאן מחשבה קולקטיבית כזו שמי שעברה חוויה כזו היא פגועה או שרוטה או חרוטה?
זה לא מאפשר לנו לתלות את הקשיים האובייקטיבים שלנו ב"טראומה" ולקבל "הנחה"?
מה אתם אומרים?
לפני 16 שנים. 9 במאי 2008 בשעה 12:24