דברים שסיפרו לי החיות

אני לא בטוחה שזה המקום המתאים לכתוב כאן,

זה התחיל מגיל נורא צעיר, אני זוכרת שהייתי בת שמונה, או עשר, או תשע, כל השנים האלה מבולבלות אצלי בראש. עמדתי מול המראה האמבטיה ודמיינתי שאני שפכה אינדיאנית, לא יודעת למה דווקא אינדיאנית, אולי כי נשרפתי אז והעור שלי היה נורא אדום ונורא כאב. וחשבתי שאינדיאנים כולם אדומים כאלה.
ואז זה המשיך, קראם פעם את בן במלך והעני? שוב ושוב, מתענגים על קטעים מסוימים, ולא מבינים מה זאת ההרגשה הזו שאוחזת בי כל פעם?
יש הרבה ספרים כאלה, ואני קוראת הרבה, אני חושבת שזה מה שגרם לי להבין את זה בסופו של דבר.
ראיתם את הסרט המזכירה? סרט נפלא, רק לא מתארים שם מספיק, כשאמרתי את זה צחקו עלי שאני רוצה להפוך אומנות לפורנוגרפיה.
מתישהו בין סרט לספר הגיע הוא, הוא היה ידיד טוב שלי, אדם שאהבתי יותר מעצמי. מישהו שאני מוכנה לחיות בשבילו. (למות, באותה תקופה הייתי מוכנה עבור כל אחד, גם בשביל מסטיק עגול) ולאט לאט, אני לא זוכרת איך זה קרה פיתחנו יחסי שליטה, הוא אמר ואני עשיתי. העונש הכי גדול שלו היה לא לדבר איתי, זה כשלעצמו נורמאלי לגמרי, אבל מה שעשיתי בשביל שהוא יסלח לי זה כבר לא כל כך נורמאלי. אני לא חושבת שהשפלתי את עצמי לפני מישהו כמו איתו. הייתי בטוחה שהוא האדם הכי טהור והכי נפלא בעולם, ושכל מבוקשי הוא להיות כמוהו. מעולם לא נמשכתי אליו מינית, לא הייתי מאוהבת בו, אבל הוא סיפק לי צורך במשהו שהיה חבוי ומודחק. הוא השפיל אותי. התעלל בי, וזה נתן לי רגעי אושר קטנים.
עלי לציין שכל זה היה בתיכון, ולא בדיוק ידעתי אז על עולם המוסגים שנגלה לפני עכשיו. לא ידעתי מה זה. ידעתי רק שאני צריכה את זה בשביל להמשיך לנשום.
ואז זה נגמר, זה נגמר כי הוא עבר את הגבול, כי הוא עשה מעשה לא חברי ובגד בידיות בינינו. רק לאחר מכן הבנתי שאני הייתי זו שמכתיבה את הכללים, הוא לא רצה את השליטה הזו, הוא לא אהב אותי, הוא שנא את זה שהכנסתי לו רעיונות לסקס עם חברה שלו והיא לא אהבה את זה עוד יותר (לכו תבינו). רק אחרי הרבה זמן הבנתי כמה הקשר שלי איתו היה חולני, ואז פניתי להגדיר לעצמי את עולם הפנטזיות שלי. שליטה, אם כבר, עושים מאהבה, אני אדם יהיר וסנוב, אני בררנית עד כדי טירוף באנשים שאני מכניסה לחיים שלי, לכן רק מעטים, מאוד מעטים יכולים להיכנס איתי למקום הזה.
בשלב מסוים כל עניין השליטה הזה הפחיד אותי מאוד, הבנתי שאני מנסה לגרור לשם כל נפש תמימה שנקראת בדרכי, ואת זה לא רציתי. לא שוב.
הלכתי לברר מה זה, ומאיפה זה בא אצלי, ואז הבנתי.
בדרכים לא אופייניות אך אמינות, הבנתי. ראיתי רצח מול העניים (והייתי ילדה קטנה) וחוויתי מוות של אדם אהוב מאוד, וזה עיצב לי את האישיות. מאז אני חיה והמטרה היחידה שלי היא לא להרוג, אני אוכלת כדי לא להרוג, הדעות הפוליטיות שלי הן כדי לא להרוג, וכל דבר אחר. אבל אני לא מאמינה שזה ילך לי. אני לא מאמינה שאני אצליח לא להרוג, אני מפחדת שאני חולת נפש, ושאני אאבד שליטה וארצח מישהו. וזה הדבר הכי נורא בעולם. זה כמו לגרום לילדה אחרת את כל הכאב שיש בי.
ואני גם בטוחה שהרגתי אותו, אז כשהייתי קטנה, הרגתי את אחד האנשים הכי חשובים לי בעולם. לא על תדאגו, אובייקטיבית אני לא חושבת שעשיתי את זה, אני אפילו יודעת שלא עשיתי את זה , איך לעזאזל אפשר לגרום לבנאדם לחלות בסרטן?
אבל בפנים, הכי עמוק בעולם אני עדיין מרגישה כמו שהרגשתי פעם, שזאת אשמתי שאני עשיתי את זה.
וזה כואב.
ואז אני מחפשת אדם שאוכל להטיל עליו כל אחריות, שהוא ישלוט בי, שיהיה אחרי למעשי, כדי שאם אני ארצח יהיה לי על מי להפיל את האשמה. ואדם אחר שיעניש אותי על מה שעשיתי, שיכאיב לי על זה שהרגתי אותו, שייתן לי את האפשרות לכפר.
אני חושבת שבגלל זה קשה לי לדמיין יחסי שליטה עם אישה למרות שאני נמשכת רק לנשים. המשיכה שלי לכל זה היא לא בדיוק מינית, למרות שמפנטזיות אני מתחרמנת. ובעיקר מסיפורים (אם הם טובים) אבל מתמונות לא. אולי כי זה מעוות אצלי.
אז זהו. הוצאתי את זה. תודה למי שהקשיב. אני לא יודעת עם זה המקום, אבל משום מה כאן הרגשתי בטוחה מספיק.
תודה.