הקטע הכי לא נעים, הוא שאני יודעת. אני תמיד יודעת. יודעת מה קורה בראש שלי וכמעט כל מה שקורה בתת מודע שלי, יודעת את המשמעות לרוב המעשים שלי. יודעת יותר מדי.
אני רוצה שמישהו ידע יותר טוב ממני מה קורה אצלי בראש, אני תמיד מדמיינת את זה כמו אושר, השתחררות מכל השדים שלי. לרגע אחד, פשוט להיות. וזהו.
אבל אני גם יודעת, שבחיים, אבל בחיים, אני לא אתן למישהו לשלוט עלי באמת. אני אף פעם לא באמת אגיע לאותה נקודה כסומה של חוסר שליטה, לגמריי, שאני כמעט ולא קיימת. לא זה יותר מדי בשבילי. זה משהו שאני יכולה רק לפנטז עליו. אבל להיות שם באמת? בסופו של דבר אני יכולה לסמוך רק על עצמי.
רק אני יכולה לדאוג שאני לא אהרוג אף אחד. ובזה הכל מסתיים.
אז איפה זה משאיר אותי?
***
לפניכמה ימים ישבתי מול המחשב וקראתי המון סיפורים, מהאתר הזה ומדומים אחרים. הייתי מאוד מחורמנת וכל הראש שלי היה מלא בפנטזיות. ואז פתאום, אני נכנסת למיטה וחושבת עליה. ופתאום בסוויץ אחד אני רוצה רוך, ועדינות, ושוויון.
ואז אני קמה ולמחורת ושוב נכנסת לאתר, כאילו משהו מושך אותי אליו. לא ברור לי מה. ושוב הראש שלי מלא בפנטזיות של איבוד שליטה.
אז איפה זה משאיר אותי?
לפני 20 שנים. 1 בינואר 2004 בשעה 16:12