לפני 19 שנים. 18 ביוני 2005 בשעה 22:51
תמיד חשבתי שאם אני עוד פעם אצטרך להתמודד עם הכאב הזה, אני פשוט אמות. לא אוכל יותר להכיל את הכאב הזה.
והנה זה קרה.
פשוט ככה. קרה.
פתאום קרה.
ואני כבר לא ילדה בת 10.
והידיעה הזו, שאני יכולה לחיות למרות כאב, שאני אחיה את החיים שאני אבחר לעצמי, שהאושר לא יעזוב אותי. הידיעה הזו, שהאבל הוא לא סופי. רק המוות עצמו.
הידיעה הזו כל כך קשה לי.
חשבתי שאני אמות מזה.
והנה אני חיה.
כמה שונה להיות במקום הזה שוב, כשאת לא ילדה בת 10.