אני תוהה הרבה איך חיי היו משתנים (במובן של המקום הזה) אם הייתי נולד עשרים שנה מאוחר יותר.
בשנות העשרים לחיי לא היה אינטרנט. הייתי כל כך ביישן עם בנות שלא העזתי לספר על הדברים שמרגשים אותי באמת (כל ואריציה שהיא של להישלט על ידי אישה).
הניסיונות שלי להגשים את תכליתי כנשלט היו פתטיים.
לדוגמא, בתקופה שהייתי סטודנט היה איזשהו מדור היכרויות בעיתון "לאישה". היתה שם מודעה של שולטת מחולון. העזתי לפנות אליה והיא הסכימה להיפגש. בטלפון אמרה משהו על זה שתקשור לי את הידיים עם אזיקים מאחורי הגב ותדחוף את הראש שלי לאסלה. באותם ימים רחוקים נראה לי קצת אקסטרים אבל ריגש אותי מאוד. דרשה שאביא לה מתנה טמפונים. דהרתי על הטוסטוס לחולון ובדרך קניתי את המתנה. נפגשנו באיזו שדרה. היתה אישה מבוגרת ממני בהרבה. אני זוכר שישר הסתכלתי על כפות רגליה. היו נעולות בסנדלי טבע נאות. ממש לא מטופחות, בלשון המעטה. למרות כל התסריטים שהרצתי במוחי כל הדרך, לא הרגשתי כל רצון לסגוד לרגליה. נתתי לה את הטמפונים, אמרתי שאני מצטער אבל נסתפק בזה. היא שאלה אותי - אז מה באת רק כדי להביא לי מתנה טמפונים? עניתי שכן והסתובבתי.
בקיצור, מעולם לא היתה לי מערכת יחסים של שליטה למרות שמוחי לא הפסיק להריץ כל תסריט אפשרי שבו אני נשלט על ידי אישה.
אולי בעידן האינטרנט היה לי יותר סיכוי לממש את תשוקותיי.
בכל זאת, כשאני נמצא עם משפחתי, אני תמיד חושב לעצמי שלא הייתי יכול לקוות להשיג בחיים משהו טוב יותר. זה הדבר הכי קרוב לאושר.
נכון, הדופק לעולם לא ימריא ל - 200. זה יכול לקרות רק מדברים שקשורים לאתר הזה.
נכתבו על זה מיליוני מילים. הקונפליקט התמידי בין המוח לבין פעימות הלב.