אני לא יודעת איפה אני. אני יודעת רק איך קוראים לי כי אפילו את שמי התחלתי לשנות באחרונה. אני יודעת שלפני חצי שעה הייתי בעבודה, חזרתי דרך סרחון עשן של חוגגים לבית הקטן והעצוב שלי. וזהו. אבל אני יודעת שאני חייבת לצעוד, ללכת ולנוע כי פתאום הבנתי באיזו קלישאה מחורבנת אני חיה, קלישאת ה"אין לי חיים". אין לי גם אהבה, אבל זה ברור, אם אין חיים אין אהבה, אין סקס, אין מיצי חיוניות שיחזיקו אותי.
אני חושבת שהכי גרוע מבחינתי, זה להבין שאני כאן כי איבדתי שליטה בעל כורחי. שליטה על חיי, על גופי, על רצונותיי, על חינוכי. לצערי, לא מסרתי אותה מעולם מרצוני ותמיד חשבתי שאני שולטת. שולטת עד כאב בעצמי. אני?! נשלטת?! אין לי מושג מה זה, ועם זאת ברור לי שזה מה שאני חייבת היום, כדי להבין טוב יותר איפה הלכתי לאיבוד ואיך אני חוזרת משם.
מעולם לא חשבתי שאני חלשה, כי נאלצתי לשרוד מציאות לא פשוטה. היום אני שבורה לחלוטין. היום ברור לי כמה נחלשתי, כמה שולטים בי בניגוד לרצוני ואין לי מושג מי ולמה. אני חייבת לצאת למסע הזה כדי לגלות. ואז גם אבין מי אני ומה אני רוצה להיות.
מעולם גם לא ביקשתי עזרה בצורה כזאת. היום אני פותחת את ייאושי בפני כולם. הלוואי שהייתי יודעת לבכות. הייתי בוכה על הכאב הנכון. איכשהו, הוא עדיין לא הוצף.
אני חדשה פה, חדשה בעולם הזה שנראה לי כל כך מוכר וכל כך שלי. אני שלכם ואני מקווה למישהו שיהיה שלי. אם הייתי סומכת על החלונות שיהיו כבדים מספיק בשעת לילה זאת, הייתי צורחת. הייתי צועקת הכל. אבל במקום זה אני פה ואני מקווה שאתם שומעים את הווליום.
לפני 16 שנים. 22 במאי 2008 בשעה 22:38