רסיסי חיים של זונת חללית מעולם הטבעת

מעולם לא עישנתי. הילדים בבית הספר עישנו כבר מכיתה א'. כל החברים שלי ניסו לעשן עוד בגיל הרך. חלקם וויתרו וחלקם הפכו זאת להרגל. אבל אני לא לקחתי אפילו שכטה אחת. היה זה כנראה אותו האנטגוניזם החברתי המובנה כל כך עמוק באישיות שלי. התכונה שגרמה לי תמיד ללכת נגד הזרם, גם במחיר של חוסר מקובלות. כשחברים שלי ניסו לעשן, אני נמנעתי מתוך התעקשות להישאר מבודל.

 אולי דווקא מהסיבה הזאת מעולם לא התפתחה אצלי טינה לריח סיגריות, תכונה האופיינית כל כך לכל מי שלא מעשן. ריח סיגריות והעשן אינו מטריד אותי. במקום בו הלא-מעשנים האחרים מביאים את מחאתם הצדקנית ועומדים על זכותם לנשום אוויר נקי, אני שואף את האוויר המזוהם באפטיות של מעשן כבד. אולי בעצם אני אוהב את הריח הזה. אולי זה שוב אותו אנטגוניזם שגורם לי להיבדל מהלא-מעשנים האחרים. לא יודע, זה מעולם לא הטריד אותי.

ריחות נקשרים לאירועים. אין סתם ריח טוב או ריח רע. הריח מעורר אסוציאציה של אירוע. אם מדובר באירוע חיובי, גם הריח יתפרש כך.

במסיבות מעשנים.

תיק מהמסיבה של יום שישי שעבר היה זרוק בתא המטען של האוטו שבוע שלם. לא היה לי זמן והסובלנות לפרק אותו. עד אתמול.

אתמול פתחתי את התיק ופרקתי את תכולתו. כשפרסתי את חליפות הזנטאי המקופלות יצא מהם עננת עשן והחדר התמלא בריחן של הסיגריות. ישבתי בתוך עננת הריח וכל אירועי מסיבת הזנטאי עברו בראשי כמו סרט מוקלט.

מסיבת Borderline הקרובה (25.1) תארח את קהילת זנטאי.

מי שמעוניין/ת בחליפה בהשאלה, ניתן לפנות אלי בהודעה פרטית או להשאיר הודעה כתגובה לפוסט זה.

אני בכל מקרה אביא כמה חליפות לייקרה להשאלה במסיבה.

גאג, כזה שמחובר לרתמה עם מספר רצועות המקיפים את הראש מכל הכוונים.

יש לי אותו כבר הרבה זמן.

אם אני מסוגל לדחוף את הכדור מחוץ לפה, אז זה לא נחשב מבחינתי לגאג.
הכדור חייב לשבת בפה בלי אפשרות להוציא או אפילו להזיז אותו.
לכן הרצועות שלו מתוחות תמיד חזק, עד הגבול האפשרי.

יש לי יחסי שנאה-אהבה עם הגאג. לכן הסשנים איתו תמיד חזקים במיוחד. לכן הוא בשימוש רק לעתים נדירות.

בהתחלה הגאג פשוט בלתי נסבל, במיוחד אם אתה שוכב על הגב. הוא גורם ליירר, הרוק מצטבר בגרון. בליעה הופכת למשימה כמעט בלתי אפשרית. אתה נחנק, טובע ברוק של עצמך. יש אנשים ששם זה נגמר מבחינתם, בצורה כזאת או אחרת.
אבל אצלי זה איך שהוא מסתדר בהדרגה. אחרי כרבע שעה הגאג מפסיק להיות סיוט. עוד רבע שעה והוא הופך לחלק בלתי נפרד ממני, נוכחותו בפה הופכת מובנת מעליה. זה לא אומר שאפשר להתעלם ממנו. כמו שאי אפשר להתעלם מזין עומד.
אין עוד ריר ואין מחנק. אני לא יודע לאן נעלם כל הריר שיצא בהתחלה.

שרירי הלסת כואבים אחר-כך במשך ימים.

אתמול היה לנו סשן גאג אדיר. אני תוהה אם פניקס תרצה לחזור עליו היום.

כתיבת תוכנית עסקית מוציאה אותי מדעתי.
כל מה שאני כותב נראה לי כמריחה אחד גדולה.
את CL הקמתי ללא תכנית עסקית בכלל והכל היה נפלא.
אבל CL לא דרשה השקעה חיצונית.
AL לעומת זאת דורשת השקעה אדירה. אתה לא יכול לצפות שמי שהוא ישפוך כסף בלי שטרחת אפילו לכתוב כמה עשרות עמודים של פנטזיה עסקית מקורית פלוס כמה טבלאות וגרפים במיטב מסורת האקסל.
אני עומד להשתגע מזה. על כל עמוד שאני כותב, אני גולש שעה בכלוב. יש לי בחילה, משניהם.

שערורייה.

אני הולך לתומי למסיבת סוף השנה באלכסנדריה, מסתובב בין החדרים ומנסה למשוך תשומת הלב. ואז –
"הי סאבמיסיב"
אני בולע את הרוק, מתחת לשתי שכבות של המסכה.
"הי, אבל אני לא סאבמיסיב"
פניה מביעות אכזבה והיא פנה לדרכה.
פניקס לעומת זאת קורנת מאושר ומביעה את רגשות השמחה שלה באמצעות הצלפות קלות על ישבני העטוף לייקרה.

לא עוברת יותר מדקה והנה זה חוזר –
"הי סאבמיסיב". היא מהססת. "אתה סאבמיסיב, נכון ?"
"לא, אני לא סאבמיסיב" אומר מי נראה כבובת מין כלפי חוץ ומרוקאי עצבני כלפי פנים.
"אההה" אכזבה ניכרת בקולה. היא כמעט שאומרת "חבל".
אישתי היקרה נהנית מכל רגע.

במהלך המסיבה בירכו אותי כסאבמיסיב לפחות עשרים פעמים.
מילא אכזבתי עשרים בנות, קורה.
אבל מה עם כל שאר באי המסיבה, שהניחו שאני סאבמיסיב ולא שאלו, ולכן נשארו בדעה שגויה ?
זה אומר שכל הקרדיט על ההשקעה שלי נרשם על חשבון מי שהוא אחר.

זאת גנבה !!!!

זה ! לא ! הו-גן !!!

להבהרת המצב אני מצרף את הצילום של התחת שלי. שימו לב, אם ראיתם את התחת הזה במסיבה – זה תחת שלי ולא של אף אחד אחר !

ואני, לאן נעלמתי לחודשיים ?? לא מוצא את עצמי בכלוב ...

ובכן, נראה שאלו היו חודשיים הקשים ביותר שחוויתי, מזה תקופה ארוכה, אולי אפילו מאז ומעולם. קשים גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית. מה שהוא בין טירונות לבין בנייה מחודשת של EVAT. אני מסופק אם קיים ולו אדם אחד בכלוב או בארץ בכלל שיודע מה זה EVAT. אבל EVAT היה קשה. חודשיים אחרונים היו קשים לא פחות.

איפה הייתי בפוסט הקודם ? אהה, הינה, בגרסה 3.7 של הריאקטור. זאת הגרסה שהניבה תוצאות טובות והחלטנו שאנחנו מתניעים את השלב העסקי של המיזם, השלב בו עוברים ממחקר נטו לגיוס משקיעים והקמת מיזם על בסיס הרעיון של המחקר. טוב ויפה, הכנו מצגת ראשונית ושלחנו למשקיעים.

וכמובן, מיד זה קרה ... הריאקטור התפרק ושבק חיים.

ישבתי מול החולה במצב הקטטוני, ושקלתי האם להאריך את סבלו וסבלי באמצעות שיפוצים ופעולות החייאה. זאת לעומת האפשרות של בניית גרסה חדשה. תכנון של גרסה 4 כבר היה בדרך. החלטתי שאין עוד טעם לשפץ, אלא לבנות גרסה חדשה מתקדמות יותר.

אין מועד מחורבן יותר לבנייה של גרסה חדשה מאשר מועד שבו פונים למשקיעים. משקיעים רוצים לראות הדגמה, ואין מה להדגים. פאק.
עבדתי כמעט מסביב לשעון. דחיתי כל מה סובל דיחוי. חלק מחובות הבית שהיו שלי נפלו על פניקס, שהיא גם ככה עמוסה יותר מדי. אצלי, העבודה בלחץ אינה מניבה בדרך כלל תוצאות טובות, וכך היה גם הפעם. חלק ממה שניסיתי לעשות לא הלך חלק, נאלצתי לחזור על הפעולות מספר פעמים.

מרפי התעלל בי וצחק כל הדרך אל הגרסה 4. הייתי רוצה לפגוש את המרפי הזה. פטיש כבר יש לי ...

סיימתי את הגרסה 4.0 וחשבתי שהנה המצב שוב השתנה לטובה. אבל אז קרה הלא יאמן (או שבעצם – צפוי) גרסה החדשה בכלל לא פעלה כמתוכנן. התהליך הפיסיקלי שאותו היא אמורה לממש לא התרחש, הפרמטרים יצאו שגויים לחלוטין, המערכת לא הייתה בשליטה. אחרי ניסוי קצר המערכת קרסה ודרשה שיפוץ. ביצעתי את התיקון, שהיה קל יחסית, ועשיתי ניסוי נוסף. שוב מערכת לא הייתי בשליטה, ריאקטור הראה סימני קריסה ראשונים, התעלמתי מהם והמשכתי בניסוי, ואז הוא קרס בצורה קטסטרופאלית תוך כדי גרימת נזק חמור. חלק גדול מהמאמץ של חודש וחצי עבודה ירד לטמיון.

לא מדויק.
אולי העבודה ירדה לטמיון, אבל לא הניסיון המצטבר. עקפתי על עצמי משמעת (בעיקר כדי להימנע מהתמוטטות עצבים), בקשתי מפניקס שתעביר אותי כמה סשנים קשים במיוחד (זה עוזר קצת והיא הסכימה בשמחה), נרגעתי וישבתי לנתח את התוצאות. כשאני הרבה יותר רגוע ובשליטה התחלתי לבצע את השינויים כדי להביא את הריאקטור לגרסה 4.2 מתפקדת.
זאת הייתה פריצת דרך המיוחלת שלה ציפיתי. גרסה 4.2 עבדה (ועודנה עובדת) חלק, הניסויים איתה רצים בשליטה מלאה, היא עושה בדיוק מה שהתכוונתי ובצורה מיטבית. היא הפיקה תוצאות הראויות לשמש להדגמה.
קבוצה קטנה של אנשים המעורבים בפרויקט התכנסה במעבדה לראות את ההדגמה ולחגוג עם יין, עוגות ושוקולדים. היה נחמד. הלחץ הנוראי ירד. עכשיו נשאר רק לטפל בכל אותם מיליוני דברים אחרים שהייתי אמור לעשות בחודשיים האחרונים. ולהקליד מה שהוא בבלוג.

לא הייתי כאן שבוע, והיום כשנכנסתי גילתי שהיה באלגן עם הבלוגים, וגם חלק מהבלוג שלי נמחק.

בררר .... לא נעים. שחזרתי מה שיכולתי.

כלובי, גיבוי אוטומטי לפחות פעם ביום - חובה !

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

תובנות בהשראת הראקטור:

אם קיים הבדל בין התאוריה למציאות סימן שהתיאוריה לא מספיק מדוייקת.

או שהמציאות לא מספיק מדוייקת ...


2 תגובות ����/�?
רביעי - 13 יולי 2011
פטיש
פורסם לפני 13 ימים ב - 13 ביולי, 2011 בשעה 16:12
פוסט על סכסוך שכנים. טיפה הזוי לכתוב אותו באתר סדו.

רקע
אנחנו גרים בבית קרקע שיש בו שלוש דירות. אנחנו ועוד משפחה אחת בקומת קרקע, ועוד דירה אחת מתפרסת על הבניין מעל. השכנים בבית ובבתים הסמוכים תמיד חיו בהרמוניה ולא העיקו אחד על השני. או כך לפחות היה עד לפי שנתיים.
לפני שנתיים עזב השכן שגר למעלה ומכר את הבית לאסולין. בכך נגמרו החיים הטובים. לאסולין יש חברים, משפחה, אגנדה, אירועים ולוחות זמנים שאין בינם לבין שכנות טובה מאומה במשותף. מביתו בוקעים קולות רמים, לעתים עד שעות הקטנות של הבוקר. את הרהיטים הם חייבים לסדר מחדש דווקא בלילה. בשבתות הופך ביתו למדרשה לכל חרדי השכונה, שמספרם הולך וגדל משנה לשנה. מחלונות ביתו עפים לגינה שקיות ניילון, בדלי סיגריות, טיטולים משומשים וכל שאר התוצרים של חיים השוטפים.

לדבר אתו זה כמו לדבר אל הקיר. הפנייה שלך אליו מהווה מבחינתו סתם מטרד רגעי שאליו הוא חייב להתייחס מתוך נימוס, אבל זה לא משנה שום דבר באופן מעשי. כשמתלוננים על רעש הוא בכל פעם מופתע מחדש כאילו שמע זאת בפעם הראשונה וכאילו אינו מבין שהוא המקור. הרעש ממשיך כמובן. לכלוך ממשיך להישפך ממנו עלינו. מכוניות של מבקריו הרבים סותמות את החנייה המיועדת לדיירי הבית בלבד. דברנו אתו עשרות פעמים. חבל על הזמן. הוא מקשיב ואז משתין עליך בקשת.

------------------

אתמול כולנו היינו מאוד עייפים. אני ופניקס לא ישננו מספיק בלילה הקודם. בעשר וחצי בלילה עלינו לישון. איזה לישון ואיזה נעליים. רעש גרירת רהיטים מזוויע בקע מהתקרה. פניקס הלכה לחדר שינה, אני והזאטוט שכבנו במיטתו וחיכינו עד יעבור הזעם. את זמנינו ניסינו להנעים בחרוזים:

אני > ב' תינוק מגודל, על הישבן מרוח לו חרדל.
ב' > אבא אידיוט ומגיע לו מכות.

יש לו, לזאטוט, פוטנציאל.

הזמן חלף אבל הרעש לא נפסק. בכל פעם שב' נרדם, התקרה השמיע עוד כררגרררכררר-בום-תראאככך עוצמתי שהקפיצה והעירה אותו. הרעש הפך למחזורי, כאילו מי שהוא בעט כדור בקיר. התחלתי לשקול את האופציות. האופציה הראשונה הייתה לרדת למטה לסלון, כי משם הרעש נשמע פחות. פאק, לאן הגענו, בגלל אסולין אנחנו חייבים לישון בסלון במקום בחדרי שינה ? פסלתי את האפשרות. אופציה אחרת הייתה להרחיק את ביתו של אסולין מביתניו, כך שלא נהייה מחוברים מבחינה אקוסטית. לצערי לא היה ברשותי מספיק דינמיט ליישום האפשרות המועדפת הזאת.
להזמין משטרה ? כבר עשיתי זאת פעם אחד בעבר. בסדר, אז הם יהיו שקטים אחר-כך, אבל למחרת הכל יחזור על עצמו. בשביל לשמור אותם בשקט המשטרה צריכה להקים תחנה קבוע אצל אסולין בבית.

הייתי צריך מה שהוא אחר. משהוא חדש, רענן. מה שהוא שגם ישמח אותי. בחרתי את האפשרות המתאימה.

אמרתי לזאטוט שאני יוצא לכמה דקות לדבר עם אסולין.
ירדתי למטה ולקחתי מהמחסן פטיש ענק.
עליתי לדירה של אסולין, ממנה בקעו קולות רמים, ודפקתי עם היד על הדלת. לא, לא עם הפטיש. עם היד. אבל דפקתי בעוצמה שלא הייתה מביישת את הפטיש. הדלת כמעט עפה מהצירים.
מעבר לדלת הסתורר שקט פתאומי. ואז - קול צעדים מהירים, והנה אסולין בפתח מוכן לזנק לעברי. אך בראותו פטיש בידי הוא נבלם וצעד צעד אחורה. מאחוריו נעמדו עוד כמה וכמה גברברים, אורחיו המכובדים.

חייכתי חיוך רחב ונעים.

אני משוכנע שהצירוף הזה של דפיקות מטורפות בדלת, הפטיש בידי וחיוך נסוח על שפתי הכנה לי מראה של מטורף. ואם כך הדבר, הושגה מטרתי הראשונית.
אסולין עיכל לאיטו את המראה הביזארי. בסוף מלמל – "למה אתה דופק ככה על הדלת ?"
"היה רעש חזק מאוד אצלכם, חשבתי שלא תשמעו אם אדפוק חלש"
"אבל למה עם פטיש ?" עיניו לא משו מידי שאחזה בו.
"דפקתי ביד. רק רציתי לבקש שתהיו קצת יותר השקט, כי השעה מאוחרת אנחנו כבר הלכנו לישון". חיוכי הפך למקסים מתמיד. ידי באופן אגבי שיחקו בפטיש בענק.
"אבל למה אתה בא עם פטיש ?"
"פטיש ? הסתכלתי בפטיש כאילו הבחנתי בו זה עתה. אה, הפטיש. לא, אני רק מוריד אותו למחסן בדרך."
בידי השנייה תפחתי קלות על ראש הפטיש.
"תוכלו בבקשה להיות קצת יותר בשקט, אנחנו רוצים לישון עכשיו". חייכתי את חיכוך הפסיכופט בפעם האחרונה, הסתובבתי וירדתי במדרגות.
חזרתי הביתה. מהתקרה לא בקעו עד שום רעשים.
פניקס שאלה איפה הייתי. אמרתי שהלכתי לשכנע את אסולין לא לעשות רעש. היא שאלה איך. "באמצעות פטיש" אמרתי לה.

אני לא יודע לכמה זמן זה יתפוס. אולי רק ליום אחד, אולי לשבוע, אולי להרבה זמן. הפעם הפטיש היה רק מונח בידי. לך תדע, אסולין, איפה הוא יונח בפעם הבא.

אני יודע שזאת מלחמה אבודה. ניצחתי בקרב קטן, אולי אנצח בעוד קרבות אם אהיה מספיק יצירתי ועיקש, ואם בכלל יהיה לי רצון להתמודד. אבל בסופו של דבר אנחנו נפסיד. אנחנו נעזוב את השכונה הזאת, כי היא עוברת אסוליניזציה שאין ממנה דרך חזרה. כמו צונמי עכור, גל אחרי גל, זורמים אסולינים ודומיהם, דורסים את התרבות, את הנורמות התנהגותיות הבסיסיות ושמים זין על כל מי שלא בברנג'ה אליה הם משתייכים. מצוידים במצוות פרו ורבו כפול שמונה הם מתרבים ומתפשטים, ובדרכם הורסים כל חלקה טובה. התושבים המקוריים עוזבים ועוד אסולינים מגיעים במקומם. זאת לא מלחמה שבה אפשר לנצח.



4 תגובות ��� ��� ���� �� ��
ראשון - 10 יולי 2011
//
פורסם לפני 16 ימים ב - 10 ביולי, 2011 בשעה 18:27
במהלך ניסוי לפני כשנה התפוצץ הראקטור ופיזר את תכולתו הלוהטת מסביב, מפספס אותי בסנטימטרים ספורים. זה לא היה פעם ראשונה שהייתי במצב של כמעט תאונה. ניצוצות, גצים, שבבי מתכת לוהטים וזרמים של חומצה נשלחו לעברי לעתים קרובות. לעתים קרובות מדי. אך איך שהוא הם תמיד פספסו. וכך נבנתה אצלי עם הזמן ההרגשה שמבחינה בטיחותית אני יודע מה אני עושה, כי העובדה היא שמעולם לא נפגעתי. פיתחתי לעצמי מין תובנה כזאת שקראתי לה "בטיחות אקטיבית". ביסוד עקרון ה- "בטיחות אקטיבית" עמדה הטענה שאם אני מבין את התהליכים אז אני מבין גם את נקודות הקיצון שלהם ולכן ומסוגל להימנע מהגעה למצבים מסוכנים.

במילים אחרות – אני יודע מה אני עושה.
אז באותו ניסוי לפני שנה היוהרה הזאת התפוצצה לי (כמעט) בפרצוף, מפזרת סביבי ליטרים של מתכת נוזלית בטמפרטורות שלא היו מביישות את השמש.

זאת הייתה נקודת מפנה בהתייחסות שלי לנושא הבטיחות.
הבטתי במקום שבו עמדתי שלושים שניות קודם, ועכשיו הייתה שם שלולית של מתכת. הייתי אמור לקבל אותה ישר בפנים. רק לפני רגע הסתכלתי פנימה אל תוך הראקטור בניסיון ללמוד יותר טוב את המתרחש. התרחקתי לרגע כדי לשטוף ידיים. ובדיוק אז כל התכולתו עפה החוצה בפרץ אדיר. אילו זה היה קורה שלושים שניות קודם ...

כיביתי את השריפה והלכתי הביתה. הייתי בהרגשה שזה עתה קבלתי את ההזהרה האחרונה. חסל סדר של "בטיחות אקטיבית" המבוססת על "הבנת התהליך". למחרת הזמנתי קסדה וחליפה חסינת אש. מאז לראקטור מופעל אני בלי חליפה לא מתקרב.

המנקה (הקשקשנית) אמרה לאחד העובדים (היא לא ידע שהוא עובד איתי) שאצלי במעבדה תלויה חליפת חלל 😄

מאז יצא לו, לראקטור, להתפוצץ עוד פעם אחד. רכנתי ממש מעליו כשזה קרה, הפיצוץ היה פחות מחצי מטר מהפנים שלי. אבל היו שני שכבות מיגון ביני לבינו, אחד – כמעטפת על הראקטור עצמו, והשניה – כחליפת חלל עלי. שני השכבות עשו את מלכתן נאמנה ולי לא נגרם שום נזק. לראקטור לעומת זאת נגרם נזק כבד. מגיע לו, שילמד פעם הבא לא להתפוצץ.

אני חושב ששברנו שיא גינס במהירות הגשת הפטנט. הצלחנו לסיים עריכה, כולל שרטוטים, בארבע ימי עבודה בלבד. נכון, רוב החומר היה מוכן עוד קודם מהגשה הראשונית, אבל בסבב הנוכחי הוא עבר עריכה מסיבית. אלו דברים שלוקחים בדרך כלל חודשים, אנחנו עשינו זאת בארבע ימים, עבדנו מסביב לשעון. אתמול החומר הוגש ל- PCT ול- USPTO והבהלה נגמרה באותה פתאומיות כמו שהתחילה. כל הרוח ירדה לי מהמפרסים, הייתי עייף עד מוות.

אחרי התאוששות חזרתי למעבדה. 10 שעות לניסוי. שיקעתי את הראקטור מאמבטיה, חיברתי אליו משאבה, וקיוויתי שלא יקרה כלום. לצערי הרב קרה. בועות אוויר עלו מאחד האטמים, מסתבר שהיה בו סדק. רע מאוד, יקח כשבועיים לתקן. 10 שעות לניסוי הפכו ל- 100.

ראקטור
10 שעות עבודה עד לניסוי הבא.
10 שעות נטו. בברוטו זה יוצא יותר. כי אני שקוע בניירת. במקרה הטוב הניסוי יהיה ביום רבעי. אבל המתח כבר מתחיל להיבנות.

ניירת
משום שאינני נמנה עם מסדר אבירי זכויות יוצרים (patent attorney) הצלחתי לשכנע את עצמי ששום דבר אינו בוער, וטיפול ברישום הפטנט יכול לחכות עד מתי שנוח לי. (אף פעם לא נוח לי). היה נדמה לי שיש זמן לפחות עד סוף החודש. טוב, גם חודש זה ממש לא הרבה. אילצתי את עצמי, בחוסר רצון בולט, לדדה לכוון עורך הפטנטים. הוא עיין קצת בניירת, אמר שאני לא יודע לקרא, ושתוקף רישום הראשוני, מה שנקרא באנגלית provisional patent יפוג בעוד שבוע. שנינו נכנסנו ללחץ והוא התחיל לחייג לכל העולם למצוא מי שיכול לסיים עריכה תוך שבוע אחד בלבד. מצא. ואותי זה תקע בניירת.

מין
תזכירו לי בבקשה מה זה.

ריאקטור פתח בסדרה של תקלות שתיקונם דרש שלושה ימי עבודה מתסכלים. כל תיקון גרר גילוי של תקלה נוספת, כמו קללה. מכסה הקוורץ התפוצץ, טרמוקאופל הלך, כשניסית להחליף אותו הוא נתקע, לאחר שהצלחתי לשחרר אותו והחלפתי - גיליתי שגם התחליף תקול. יש תקופות כאלה בהם רוחו של מרפי מרחפת מעל המעבדה. אבל אתמול התקלות פסקו באותה פתאומיות כמו שהתחילו, ויכולתי סוף סוף להתקדם. רוקנתי את הריאקטור מתכולתו והכנתי לטעינה חדשה. אני מתחיל לראות באופק את הניסוי הבא, איפה שהוא בטווח של שלושה שבועות מהיום. בתנאי שמרפי יהיה עסוק במי שהוא אחר.

אתמול פניקס עשתה לי סשן "סטנדרטי", כזה שאנחנו חוזרים עליו לפחות פעם בחודש. היא קשרה אותי למיטה בשרשראות והלכה להתקלח. אני נרדמתי בניתים והתעוררתי רק כשהיא חזרה. זה אחד הדברים הכי מגרים שאני מכיר – להתעורר ומתוך הלם שינה לגלות פתאום שאתה קשור. הרבה פעמים אני יוזם סשנים דווקא כשאני עייף, מתוך כוונה להירדם ואז להתעורר בפתאומיות לתוך הסשן.
פניקס ירדה עלי, דגדגה אותי למוות, ואחר-כך ... טוב, מעדיף להשאיר את ההמשך קצת מעורפל. הרבה אנרגיה מינית זרמה שם אתמול.

היום נסענו לתל אביב לפגישה השבועית עם הארכיטקט. בנסיעה חזרה התחלתי ללטף את ידה, לאורך הצד הפנימי העדין. היא גרגרה כל הדרך. ואני נמלאתי בייסוריי מצפון על כך שבזמן אחרון אני כמעט שלא מפנק אותה. כי בזמן אחרון את רוב הסשנים היא מעבירה עלי ולא ההפך. הצעתי לה שהיום נלך למועדון הפרטי שלנו ושם אשלים את החסר. אז זו היא תוכנית להערב.