מעולם לא עישנתי. הילדים בבית הספר עישנו כבר מכיתה א'. כל החברים שלי ניסו לעשן עוד בגיל הרך. חלקם וויתרו וחלקם הפכו זאת להרגל. אבל אני לא לקחתי אפילו שכטה אחת. היה זה כנראה אותו האנטגוניזם החברתי המובנה כל כך עמוק באישיות שלי. התכונה שגרמה לי תמיד ללכת נגד הזרם, גם במחיר של חוסר מקובלות. כשחברים שלי ניסו לעשן, אני נמנעתי מתוך התעקשות להישאר מבודל.
אולי דווקא מהסיבה הזאת מעולם לא התפתחה אצלי טינה לריח סיגריות, תכונה האופיינית כל כך לכל מי שלא מעשן. ריח סיגריות והעשן אינו מטריד אותי. במקום בו הלא-מעשנים האחרים מביאים את מחאתם הצדקנית ועומדים על זכותם לנשום אוויר נקי, אני שואף את האוויר המזוהם באפטיות של מעשן כבד. אולי בעצם אני אוהב את הריח הזה. אולי זה שוב אותו אנטגוניזם שגורם לי להיבדל מהלא-מעשנים האחרים. לא יודע, זה מעולם לא הטריד אותי.
ריחות נקשרים לאירועים. אין סתם ריח טוב או ריח רע. הריח מעורר אסוציאציה של אירוע. אם מדובר באירוע חיובי, גם הריח יתפרש כך.
במסיבות מעשנים.
תיק מהמסיבה של יום שישי שעבר היה זרוק בתא המטען של האוטו שבוע שלם. לא היה לי זמן והסובלנות לפרק אותו. עד אתמול.
אתמול פתחתי את התיק ופרקתי את תכולתו. כשפרסתי את חליפות הזנטאי המקופלות יצא מהם עננת עשן והחדר התמלא בריחן של הסיגריות. ישבתי בתוך עננת הריח וכל אירועי מסיבת הזנטאי עברו בראשי כמו סרט מוקלט.