לפני 13 שנים. 7 באוגוסט 2011 בשעה 15:49
לא הייתי כאן שבוע, והיום כשנכנסתי גילתי שהיה באלגן עם הבלוגים, וגם חלק מהבלוג שלי נמחק.
בררר .... לא נעים. שחזרתי מה שיכולתי.
כלובי, גיבוי אוטומטי לפחות פעם ביום - חובה !
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
תובנות בהשראת הראקטור:
אם קיים הבדל בין התאוריה למציאות סימן שהתיאוריה לא מספיק מדוייקת.
או שהמציאות לא מספיק מדוייקת ...
2 תגובות ����/�?
רביעי - 13 יולי 2011
פטיש
פורסם לפני 13 ימים ב - 13 ביולי, 2011 בשעה 16:12
פוסט על סכסוך שכנים. טיפה הזוי לכתוב אותו באתר סדו.
רקע
אנחנו גרים בבית קרקע שיש בו שלוש דירות. אנחנו ועוד משפחה אחת בקומת קרקע, ועוד דירה אחת מתפרסת על הבניין מעל. השכנים בבית ובבתים הסמוכים תמיד חיו בהרמוניה ולא העיקו אחד על השני. או כך לפחות היה עד לפי שנתיים.
לפני שנתיים עזב השכן שגר למעלה ומכר את הבית לאסולין. בכך נגמרו החיים הטובים. לאסולין יש חברים, משפחה, אגנדה, אירועים ולוחות זמנים שאין בינם לבין שכנות טובה מאומה במשותף. מביתו בוקעים קולות רמים, לעתים עד שעות הקטנות של הבוקר. את הרהיטים הם חייבים לסדר מחדש דווקא בלילה. בשבתות הופך ביתו למדרשה לכל חרדי השכונה, שמספרם הולך וגדל משנה לשנה. מחלונות ביתו עפים לגינה שקיות ניילון, בדלי סיגריות, טיטולים משומשים וכל שאר התוצרים של חיים השוטפים.
לדבר אתו זה כמו לדבר אל הקיר. הפנייה שלך אליו מהווה מבחינתו סתם מטרד רגעי שאליו הוא חייב להתייחס מתוך נימוס, אבל זה לא משנה שום דבר באופן מעשי. כשמתלוננים על רעש הוא בכל פעם מופתע מחדש כאילו שמע זאת בפעם הראשונה וכאילו אינו מבין שהוא המקור. הרעש ממשיך כמובן. לכלוך ממשיך להישפך ממנו עלינו. מכוניות של מבקריו הרבים סותמות את החנייה המיועדת לדיירי הבית בלבד. דברנו אתו עשרות פעמים. חבל על הזמן. הוא מקשיב ואז משתין עליך בקשת.
------------------
אתמול כולנו היינו מאוד עייפים. אני ופניקס לא ישננו מספיק בלילה הקודם. בעשר וחצי בלילה עלינו לישון. איזה לישון ואיזה נעליים. רעש גרירת רהיטים מזוויע בקע מהתקרה. פניקס הלכה לחדר שינה, אני והזאטוט שכבנו במיטתו וחיכינו עד יעבור הזעם. את זמנינו ניסינו להנעים בחרוזים:
אני > ב' תינוק מגודל, על הישבן מרוח לו חרדל.
ב' > אבא אידיוט ומגיע לו מכות.
יש לו, לזאטוט, פוטנציאל.
הזמן חלף אבל הרעש לא נפסק. בכל פעם שב' נרדם, התקרה השמיע עוד כררגרררכררר-בום-תראאככך עוצמתי שהקפיצה והעירה אותו. הרעש הפך למחזורי, כאילו מי שהוא בעט כדור בקיר. התחלתי לשקול את האופציות. האופציה הראשונה הייתה לרדת למטה לסלון, כי משם הרעש נשמע פחות. פאק, לאן הגענו, בגלל אסולין אנחנו חייבים לישון בסלון במקום בחדרי שינה ? פסלתי את האפשרות. אופציה אחרת הייתה להרחיק את ביתו של אסולין מביתניו, כך שלא נהייה מחוברים מבחינה אקוסטית. לצערי לא היה ברשותי מספיק דינמיט ליישום האפשרות המועדפת הזאת.
להזמין משטרה ? כבר עשיתי זאת פעם אחד בעבר. בסדר, אז הם יהיו שקטים אחר-כך, אבל למחרת הכל יחזור על עצמו. בשביל לשמור אותם בשקט המשטרה צריכה להקים תחנה קבוע אצל אסולין בבית.
הייתי צריך מה שהוא אחר. משהוא חדש, רענן. מה שהוא שגם ישמח אותי. בחרתי את האפשרות המתאימה.
אמרתי לזאטוט שאני יוצא לכמה דקות לדבר עם אסולין.
ירדתי למטה ולקחתי מהמחסן פטיש ענק.
עליתי לדירה של אסולין, ממנה בקעו קולות רמים, ודפקתי עם היד על הדלת. לא, לא עם הפטיש. עם היד. אבל דפקתי בעוצמה שלא הייתה מביישת את הפטיש. הדלת כמעט עפה מהצירים.
מעבר לדלת הסתורר שקט פתאומי. ואז - קול צעדים מהירים, והנה אסולין בפתח מוכן לזנק לעברי. אך בראותו פטיש בידי הוא נבלם וצעד צעד אחורה. מאחוריו נעמדו עוד כמה וכמה גברברים, אורחיו המכובדים.
חייכתי חיוך רחב ונעים.
אני משוכנע שהצירוף הזה של דפיקות מטורפות בדלת, הפטיש בידי וחיוך נסוח על שפתי הכנה לי מראה של מטורף. ואם כך הדבר, הושגה מטרתי הראשונית.
אסולין עיכל לאיטו את המראה הביזארי. בסוף מלמל – "למה אתה דופק ככה על הדלת ?"
"היה רעש חזק מאוד אצלכם, חשבתי שלא תשמעו אם אדפוק חלש"
"אבל למה עם פטיש ?" עיניו לא משו מידי שאחזה בו.
"דפקתי ביד. רק רציתי לבקש שתהיו קצת יותר השקט, כי השעה מאוחרת אנחנו כבר הלכנו לישון". חיוכי הפך למקסים מתמיד. ידי באופן אגבי שיחקו בפטיש בענק.
"אבל למה אתה בא עם פטיש ?"
"פטיש ? הסתכלתי בפטיש כאילו הבחנתי בו זה עתה. אה, הפטיש. לא, אני רק מוריד אותו למחסן בדרך."
בידי השנייה תפחתי קלות על ראש הפטיש.
"תוכלו בבקשה להיות קצת יותר בשקט, אנחנו רוצים לישון עכשיו". חייכתי את חיכוך הפסיכופט בפעם האחרונה, הסתובבתי וירדתי במדרגות.
חזרתי הביתה. מהתקרה לא בקעו עד שום רעשים.
פניקס שאלה איפה הייתי. אמרתי שהלכתי לשכנע את אסולין לא לעשות רעש. היא שאלה איך. "באמצעות פטיש" אמרתי לה.
אני לא יודע לכמה זמן זה יתפוס. אולי רק ליום אחד, אולי לשבוע, אולי להרבה זמן. הפעם הפטיש היה רק מונח בידי. לך תדע, אסולין, איפה הוא יונח בפעם הבא.
אני יודע שזאת מלחמה אבודה. ניצחתי בקרב קטן, אולי אנצח בעוד קרבות אם אהיה מספיק יצירתי ועיקש, ואם בכלל יהיה לי רצון להתמודד. אבל בסופו של דבר אנחנו נפסיד. אנחנו נעזוב את השכונה הזאת, כי היא עוברת אסוליניזציה שאין ממנה דרך חזרה. כמו צונמי עכור, גל אחרי גל, זורמים אסולינים ודומיהם, דורסים את התרבות, את הנורמות התנהגותיות הבסיסיות ושמים זין על כל מי שלא בברנג'ה אליה הם משתייכים. מצוידים במצוות פרו ורבו כפול שמונה הם מתרבים ומתפשטים, ובדרכם הורסים כל חלקה טובה. התושבים המקוריים עוזבים ועוד אסולינים מגיעים במקומם. זאת לא מלחמה שבה אפשר לנצח.
4 תגובות ��� ��� ���� �� ��
ראשון - 10 יולי 2011
//
פורסם לפני 16 ימים ב - 10 ביולי, 2011 בשעה 18:27
במהלך ניסוי לפני כשנה התפוצץ הראקטור ופיזר את תכולתו הלוהטת מסביב, מפספס אותי בסנטימטרים ספורים. זה לא היה פעם ראשונה שהייתי במצב של כמעט תאונה. ניצוצות, גצים, שבבי מתכת לוהטים וזרמים של חומצה נשלחו לעברי לעתים קרובות. לעתים קרובות מדי. אך איך שהוא הם תמיד פספסו. וכך נבנתה אצלי עם הזמן ההרגשה שמבחינה בטיחותית אני יודע מה אני עושה, כי העובדה היא שמעולם לא נפגעתי. פיתחתי לעצמי מין תובנה כזאת שקראתי לה "בטיחות אקטיבית". ביסוד עקרון ה- "בטיחות אקטיבית" עמדה הטענה שאם אני מבין את התהליכים אז אני מבין גם את נקודות הקיצון שלהם ולכן ומסוגל להימנע מהגעה למצבים מסוכנים.
במילים אחרות – אני יודע מה אני עושה.
אז באותו ניסוי לפני שנה היוהרה הזאת התפוצצה לי (כמעט) בפרצוף, מפזרת סביבי ליטרים של מתכת נוזלית בטמפרטורות שלא היו מביישות את השמש.
זאת הייתה נקודת מפנה בהתייחסות שלי לנושא הבטיחות.
הבטתי במקום שבו עמדתי שלושים שניות קודם, ועכשיו הייתה שם שלולית של מתכת. הייתי אמור לקבל אותה ישר בפנים. רק לפני רגע הסתכלתי פנימה אל תוך הראקטור בניסיון ללמוד יותר טוב את המתרחש. התרחקתי לרגע כדי לשטוף ידיים. ובדיוק אז כל התכולתו עפה החוצה בפרץ אדיר. אילו זה היה קורה שלושים שניות קודם ...
כיביתי את השריפה והלכתי הביתה. הייתי בהרגשה שזה עתה קבלתי את ההזהרה האחרונה. חסל סדר של "בטיחות אקטיבית" המבוססת על "הבנת התהליך". למחרת הזמנתי קסדה וחליפה חסינת אש. מאז לראקטור מופעל אני בלי חליפה לא מתקרב.
המנקה (הקשקשנית) אמרה לאחד העובדים (היא לא ידע שהוא עובד איתי) שאצלי במעבדה תלויה חליפת חלל 😄
מאז יצא לו, לראקטור, להתפוצץ עוד פעם אחד. רכנתי ממש מעליו כשזה קרה, הפיצוץ היה פחות מחצי מטר מהפנים שלי. אבל היו שני שכבות מיגון ביני לבינו, אחד – כמעטפת על הראקטור עצמו, והשניה – כחליפת חלל עלי. שני השכבות עשו את מלכתן נאמנה ולי לא נגרם שום נזק. לראקטור לעומת זאת נגרם נזק כבד. מגיע לו, שילמד פעם הבא לא להתפוצץ.