הבלחי מחשבות

אני נזכר איך שהפיות שלנו התחברו, והיתה שם התאמה מוחלטת. להתנשק יכול להיות לפעמים קצת מוזר, לא מסונכרן, כמו כלים שמנגנים יחד בסולמות לא מתאימים. אבל איתה זה היה קסום, הרמוניה שלמה ומשולבת, ולא רצינו שהפיות שלנו יתנתקו וכשזה קרה לבסוף כי לא היתה ברירה הלבבות שלנו המשיכו לפעום באופן מסונכרן. והיתה שם התמסרות מוחלטת לרגע הזה ולמה שאנחנו מרגישים. אז כתבתי על זה שיר במחברת המרוטה שלי, בעט נובע כחול שקצת נמרח, והחזרתי את המחברת לתא התחתון בכספת שליד המיטה, נעלתי מחדש את המחברת ואת השיר וגם את הלב שלי, והם שוכבים שם יחד בין דפים שמספרים במילים פרושות על פני שנים על רצונות, תשוקות ואכזבות, ועל מוות וגעגוע, ועל אשמה ונקיפות מצפון, ועל אהבה, ובכולם יש פיסות ממני וגם קצת מאחרות ומאחרים. ואולי גם אני נמצא במחברות נעולות של (א)נשים שידעו קורטוב ממני במהלך השנים, וחתיכות ממי שאני פזורות בין דפים ועטופות במילים. החורף שוב מתדפק על החלון שלי. אני עומד במרפסת במכנס קצר בלי חולצה, מרגיש את הרוח ואת טיפות הגשם הולמות בי, חושב על דפים ריקים שבקרוב יתמלאו.