סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הבלחי מחשבות

רסיסים ממחשבות רגעיות הנבחרים בקפידה על ידי המחבר.
לפני חודשיים. 12 בינואר 2024 בשעה 19:38

כמה קלה, זו פציעה קלה?

קלה מספיק - כדי שארגיש רגשות אשמה שאני לא שם עכשיו. 

לא קלה מספיק - כדי שהלילות שלי יהיו נטולי שינה אפילו יותר מהרגיל.

ואוביקטיבית מספיק - כדי שאבין שאני כעת פה.

 

ואני חסר.

חסר כוכבת צפון שתיתן בי ואהפוך לשלה.

וזה - לא קל  

 

״לא נכשלתי, רק מצאתי 10,000 דרכים שלא עובדות״ (אדיסון).

 

אני צריך להתקדם לעבר זו שעובדת.

 

לפני 4 חודשים. 24 בנובמבר 2023 בשעה 20:56

חוזר הביתה, תכף נכנס לאוויר המוכר, מלא ריחות של קרבה וחום. 

אלה ימים טעונים, גם לפיל זקן כמוני. 

כולם הגיעו באותו יום שבת בצהריים, כולם. ללא יוצא מן הכלל. אפילו שחתמנו על אותו מכתב מספר שבועות לפני כן, ואפילו שכבר לא היינו מחויבים להגיע. ומאז, מערבולת שלמה ובליל של תחושות. וארבעה פצועים בצוות, אחד קשה ושניים בינוני. ונחישות. מוחלטת. כזו שיכולה להיות רק שנלחמים על הבית, עבור הילדים שלנו. 

ב- 48 שעות הקרובות אני יכול לחזור להיות גם דברים אחרים, כמו אבא, חבר לחיים, מנהל (העבודה כל כך מוזנחת…). אלה זמנים שיחרטו בספרי ההסטוריה, ילדינו ונכדנו ישננו אותם ואנחנו נשב ונספר להם זכרונות של רגעים המתהווים אצלנו בימים אלה. 

הריח של הדם לא יורד ממני כבר ימים ארוכים. לא משנה כמה אני מתקלח, ומחליף בגדים. אני יודע, שגם כשהמלחמה תסתיים ייקח זמן עד שהשגרה תחזור לנפש שלנו. אבל אנחנו ננצח. ונחזיר את כולם הביתה. 

אני חוזר להיות בן אדם לשעות הקרובות. וגם לחשוב על מקום של כבוד לרגלייך.

תזדקפו. כולכם. יש לנו על מה להתגאות.

 

(לא ממש קשור לפה ומניח שיימחק) 

לפני 6 חודשים. 24 בספטמבר 2023 בשעה 12:17

נכנסים לשטח, צהריים. חם. 

כמה חברים שפוסעים יחד שנים ארוכות במשעולי הזמן, עם המשפחות והאהובים שנוספו לנו במהלך תקופת החיים. 

עוד מעט נחנה לנו והקליטה תהיה חלקית, המאהל יוקם ולצידו יפרשו שולחן וכסאות. סיר הפויקה ייטמן תחת גחלים לוחשות, ומיני מגדנות יעלו על השולחן כשלצידם יין צונן. 

לכל אחד הדרך שלו להעמיק פנימה, לערוך חשבון נפש, לחשוב. יש הצריך לענות את הנפש ואת הגוף ולשאת דברי תפילה בבית קודש, ויש הצריך פשוט - שקט מהסחות היומיום. 

השנה, החלטתי, שאני מתכוון לבקש סליחה מעצמי. 

כבודי רב לאדם, למקום ולחברו של האדם, אולם מאז ומתמיד אני שם את עצמי לאחר כל אלה. השנה, גמלתי בליבי לבקש מחילה מעצמי ולסלוח. לסלוח על כל מה שרציתי ולא יכולתי, או לא הספקתי; לסלוח על כל מה שלא התרחש כמצופה; לסלוח על כל מה שלא הצטיינתי בו; ולמחול על כל חטאי כלפי עצמי. אני מתכוון להעניק לעצמי ערב של שקט, עם מעט מזון, מעט שתיה והרבה איפוק, ולמחול לעצמי מחילה שלמה. 

חתימה טובה לכולם, ועשו חסד עם עצמכם. כשזה יושלם, תוכלו באמת ובתמים לפנות כוחות של נפש לעשות חסד גם עם אחרים. 

 

לפני 6 חודשים. 9 בספטמבר 2023 בשעה 12:14

כוס קפה קטן, שחור, מר וחזק -

‘קפה סאדה’ כמו שנוהג להזכיר נ׳ בכל פעם.

עוגייה קטנה, פשוטה לצידו.

וזהו.

זה מספיק.

יש משהו נכון בענווה, בצנעה, במתינות, בריסון ושליטה עצמית.

להתרכז בלגימה של הנוזל השחור הזה, בעוגיה הנמסה לתוכו. ולהודות על הקיים, על מה שיש.

להתרכז ברגע, להנות מהדרך.

 

קצת כמו לנשום.

האוויר מרגיש הרבה יותר צח, כשאת מעניקה לי אותו במילים שלך. במילה אחת, באות בודדת, את יכולה למנוע את האוויר ממני עד חנק, ובמילה נוספת להזרים אותו בתוכי כמעיין מפכה.

האוויר מרגיש הרבה יותר צח, כשאת מעניקה לי אותו במעשים שלך. אלה שכבר היו ואלה המצויים במשעולי הדרך בה אני פוסע אחרייך.

 

קצת כמו לנשום. עמוק.

לדעת שמולקולות האוויר ספוגות בריח ובטעם שלך.

 

לנשום, ולהנות מהדרך.

לפני 6 חודשים. 8 בספטמבר 2023 בשעה 19:17

אני רוצה לתת לך את המחשבות שלי. 

את מצויה בהן, שם, ברורה וחדה, לפעמים במרכז ובעוצמה מהדהדת, לפעמים ברקע כמשב רוח קל, ולפעמים את נוכחת באחת במלוא עוצמת הדרך, משאירה אותי פעור לב ונפש. 

 

אני רוצה לתת לך את המילים שלי. 

אני רוצה להביע את הכמיהה, הערגה והצורך שנבנים בי כלפייך, כלפי מי שאת ומה שאת נוטעת בי. לשחרר את הקיטור המצטבר בי ולחלוק עמך פרטים כמוסים, אישיים, מביכים; לתת לך את כל השכבה הגולמית הזו שאני לא חולק עם אנשים אחרים, זו שהופכת אותי לפגיע. אני רוצה לספר לך כמה אני רוצה להיות כלפייך שפוף, נמוך, רגיש, זקוק וצריך, והכל מתוך שלמות גמורה ומבחירה. אני רוצה לכתוב לך את כל אלה במילים נהירות וברורות, אותן עינייך ישתזפו ברצון ובגאווה. אני רוצה פשוט לבקש להיות - שלך.   

 

אני רוצה לתת לך את הנפש שלי. 

לקחת את הסכין הוירטואלית שלך ולפתוח לרווחה את בית החזה שלי, שתכנסי פנימה, עמוק, למקום הזה שנמצא שם מאחורי העור, הבשר, העורקים והורידים, המקום הזה ששמור רק לעצמי, וגם לזה שאחריו אליו אני עצמי לא יכול להגיע.  לתת לך לשבת שם בנוחות, לשכל רגליים, לנשום לרווחה את האוויר שהפך להיות - שלך. 

 

אני רוצה לתת לך את הגוף שלי. 

 

להביט במבט הטורף שלך כשאת צובעת את עורי באדום, כחול ושחור, מטפטפת עליי טיפות שעווה ומציירת עליי את פירות תאוותך. אני רוצה להריח את הריח שלך כשאת נכנסת למצב הטורף הזה, ולהאכיל אותך לשובע בבשרי. אני מבקש שאת תחליטי על כל מה שאת מוכנה להחליט, ותקחי. פשוט - תקחי, ואני אעצום עיניים ואנתק את חוט המחשבה ואוכל רק - להיות. שלך. 

 

אני רוצה לתת. לך. 

את כל מה שאת מוכנה לקחת.

 

לפני 7 חודשים. 18 באוגוסט 2023 בשעה 11:55

בחצות, כשהתחלף התאריך, החלו מבול הטלפונים ושלל הברכות. חלקן מלב, חלקן מראש, חלקן מכורח וחלקן מרצון. ככה זה שחיי רווי מעגלים שונים. ולכולן כמובן עניתי, לחלק מלב ולחלק מראש, לחלק מכורח ולחלק מרצון, ומאז זרמים של יין ושוקולד, פרחים ומיני תשורות של חומר. והכל נחמד, נעים ויפה. 

אבל מחשבותיי עמך, את שכבר אינך ולא קוראת כאן עוד. ובהן את מברכת אותי בכאב, ואני מחבק את קרסולייך ומרגיש מבורך. אני מנסה לאלחש את הכאב שבחוסר בשלל מחשבות טובות, והן אכן טובות ויפות וממלאות, אבל את החלל הקטן שנותר פעור בי לא ניתן למלא אלא על ידי שוטים, עקרבים ושפלות גוף ורוח, והרבה הרבה רגש. 

 

 

לפני 7 חודשים. 4 באוגוסט 2023 בשעה 18:52

קצת למעלה משבועיים חלפו מאז שחתמתי על אותו מכתב, וסיימתי פרק כה משמעותי בחיי באופן שונה לחלוטין מזה אשר חשבתי שבו הוא יסתיים. ולמרות הכל אני שלם. כואב, אבל - שלם.

אני יושב כרגע על החוף באי הקסום הזה, עת שקיעה, הגוף נרגע לאחר יום גדוש בצלילה ובפעילות ימית נוספת, עוד מעט אפסע 50 מטר הצידה לכיוון שולחן עץ בלוי שלצידו 4 כיסאות, ואצביע על מיני מעדנים שעוד מקפצים להם על גבי הקרח המונח על שולחן גדול עליו רכון דייג צרוב שמש ועב בשר. ואצבעותיו המחוספסות של הדייג ידאגו לנקות אותם היטב, ולהניחם מעדנות על הגריל עם שלל תבלינים שהשנים דבקו בהם, ובעודי לוגם מהיין הלבן, הקר והצונן ומכין את החיך לעתיד לבוא, אחשוב על מיני שוטים, עקרבים, התפלשות נמוכה וזעקה מלאה ברגש. חופש.

לפני שנה. 27 במרץ 2023 בשעה 10:58

הרבה מאד פנטזיות היו לי במהלך שנותיי, על שוטרת חמורת סבר אך בעלת חן, הדוחפת אותי (תחילה) לניידת ומבצעת בי (בהמשך) שפטים בשוטים ועקרבים. 

השבוע דחפו אותי לניידת יחד עם שני אחים (לנשק) נוספים. כמו כל מציאות, היא שונה ולא במעט מהדימיון, ולמרות שלקחה פחות משעה עד ששוחררנו עדיין זה היה מעליב, פוגע ואף מעלה זעם. אנחנו, שחירפנו נפשנו שנים כה רבות בשקט, בגאווה ובענווה; שנפצענו, שאיבדנו חברים ושהקרובים אלינו הדירו שעות שינה כה רבות; אנחנו - אנרכיסטים לפתע המושלכים לניידת כלאחר יד. 

ומנגד, התמלאתי בגאווה. גאווה לראות את הילדים שלי הולכים ומניפים את הדגל שלנו, בראש זקוף, מוכנים להגן על שלהם. גאווה לראות את אבי הקשיש והחולה עומד זקוף עם הדגל ביד, במבט נחוש. גאווה לראות המון שוטף וחדור מטרה, מאוחד כפי שאני לא זוכר שהיה מעולם. 

עת לילה, בשוך הסערה והאנדרנלין, ציטטתי לילדי מדברי מישהי שהיתה בגובה 1.50 בערך אבל משכמה ומעלה, גולדה מאיר:

״אין זה חשוב באמת להחליט בגיל צעיר מה בדיוק הנך רוצה לעשות כשתגדל. חשוב הרבה יותר להחליט על הדרך בה אתה רוצה לחיות. אם תהיה ישר עם חבריך ותקח חלק במאבק שטוב לאחרים ולא רק לעצמך, הרי זה מספיק. מה תהיה, זה כבר פחות חשוב״.

 

בנחישות, יחד - ננצח!

לפני שנה. 4 במאי 2022 בשעה 12:38

לפעמים ברגעים מסוימים אני מחכה להיות איתם שוב, יחד.

עם כולם. יחד. כמו פעם. לפני הכל.

עם כולם. עם אלה שנותרו צעירים, עם אלה שנפלו במילואים לאחר שהספיקו להתבגר קצת, ועם זה שלא איתנו עוד כי החיים לקחו אותו בלי קשר לצבא.


אפשר לראות אלף תוכניות בטלוויזיה ולנהל את כל השיחות שבעולם עם חברות וחברים ואפילו עם אנשי מקצוע,

אבל רק הם - מבינים באמת. והחלק ״מהם״ שנותר, הולך ופוחת, ומה שהיה פעם שלם מזמן כבר אינו.

וחלק ממני תמיד יהיה קרוע, גזור לרסיסים.

ולרגע אחד אני קצת מקנא באלה שלא צריכים להתמודד עם זה יותר.

ולרגע אחד אני גם כועס, בלי לדעת בדיוק על מי ומדוע.

ולרגע מרגיש קצת אשם.

ואז אני מבין שאני פשוט מתגעגע.

 


עוד מעט האיזון יחזור ויתווספו מחדש שמחה, חיוכים וגם אושר על ״הם״ אחרים שבחיים שלי. אבל החוסר הזה, גם אם אינו במרכז, אותו געגוע, נמצא שם יחד עם כל אלה, בכל רגע.

לפני שנתיים. 1 בינואר 2022 בשעה 13:18

בסופו של יום או בסופו של לילה,
כל אחד
עומד אל מול המראה לבד כשהוא חשוף,
בלי לבוש, בלי איפור, בלי תכשיטים, בלי ריחות ובשמים,
בלי הצגות של מילים, בלי שכבות של אולי ושל נדמה לי,
בלי מראות שאנו שמים בפני אחרים על מנת שיחשבו שאנו מי שאנו לא,
בלי הצדקות מיותרות, בלי כיסויים של בורות של נפש, בלי עיוותים של חוסרים של לב,
ובסופו של אותו היום או אותו הלילה,  
אל מול הראי שם לבד
אנו יודעים בדיוק מה חסר לנו ומה אנחנו רוצים, צריכים, למלא.

אני מאחל לכולם (ולעצמי), ששנת 2022 תהיה שנה של מילוי והוספה, ואם אפשר - של החוסר הזה בדיוק.

(את השנה הנכנסת אני בחרתי לקבל במדבר, עם קומץ חברים טובים; זאת תמונה בהירה של שקט לפני הסערה שבדרך ויש בה משהו שמאפיין גם את האבולוציה האישית שלי)