הבלחי מחשבות

יושב על מטוס בדרך חזרה מארץ רחוקה. היו 3 ימים אינטנסיביים אבל פוריים. שוב שכחתי מעיל. אולי בתת ההכרה אני עושה את זה בכוונה. אבל הפעם, לא היה קר. רצתי בבוקר כהרגלי, אבל הפעם ללא מפגשים מיוחדים או אירועים יוצאי דופן. שגרה. או כמעט שגרה. יש נקודות מסוימות בחיים, אותן אתה מסמן כנקודות ציון. הן מסכמות משהו, חותמות תהליך שהתמשך על פני זמן, הן מהוות סמל בר חשיבות.

תהליכים שהחלו לפני זמן רב מסתכמים כעת. תכננתי אותם בקפידה, אפילו סיפרתי עליהן למעט(ו)ת מעט וזה נשמע אז קצת כמו תקווה או שאיפה, ופחות כמו תוכנית, אבל הנה הדברים מסוכמים בדיוק כפי שתוכננו וזה הזמן לחייך לרגע ולהמשיך ולתכנן תוכניות נוספות.

כשהחלפנו כמה מילות נימוס, חשתי כי נוכחת בה עצבות עמוקה. משהו בתוגה הכנה הזו נגע בי. אולי, כי היא לא התבוססה בה. היא פשוט היתה שם. היא לא נכנעה לה, או מרכזה אותה ועשתה ממנה עיקר. אבל מנגד היא גם לא הכחישה אותה. בעדינות, שאלתי אותה כמה שאלות שהשאירו לה את האפשרות לפסוע צעד לאחור, והיא בחרה לענות לי וקצת לשתף, ולא היה לי הרבה כיצד לנחם כך שבעיקר הקשבתי. ולבסוף אמרתי לה כשאני מסתכל על התאריך המדויק ומחייך, שהזכרון יישאר ולצידו אפילו נימה דקה של געגוע אבל העצב ידעך. וכי בעוד שנה בדיוק הפרספקטיבה תהיה כבר אחרת, ומנגד בשנה הזו צריך לחיות, ולחוות, ולהתרגש וגם לפעמים להתעצב. אני חושב שהיא הבינה. אני חושב גם, שהשיחה הטיבה עמה. כשקמנו והגיע הזמן שכל אחד ילך לדרכו, לא ביקשתי את הטלפון שלה ולא ניסיתי להיות סוחף ומקסים, ופשוט איחלתי לה טוב, נועם ושקט ופניתי לדרכי. אני שמח על כך.

הפציעה האחרונה שלי מחלימה. היא כבר לא בור שפתוח בגב. היא התמלאה מפנים החוצה, וכעת היא כבר סוג של גלד צלקתי לא מסביר פנים במיוחד. מחר אני מתכוון להיכנס לים ולשחות לאחר זמן רב שנמנעתי מכך כדי למנוע זיהום. אני מצפה לכך, קצת כמו לפגוש חבר קרוב שלא פגשת זמן ניכר.

יש הרבה פינות בדרך בה אני פוסע. אני אוהב פינות ואת מה שמסתתר מאחוריהן. אני מצפה לגלות מה, או מי, מסתתר(ת) בפינה וממתינה לי.

בעוד כמה ימים אני שוב על מטוס אל עבר ארץ רחוקה (וקרה) אחרת. מניח ששוב אשכח מעיל. מעניין לאן זה יוביל אותי הפעם.

העצב לא נעלם אף פעם.

עם השנים הוא משנה צורה, הופך למשהו שמלווה אותך לפעמים כרוח קלילה ובלתי מורגשת הנושפת קלות בעורפך ולפעמים כסערה המטלטלת את ישותך. ואתה לומד לחיות איתו ועם הכאב הנלווה לו, ולשמוח ולאהוב ולחגוג, אבל העצב לא נעלם אף פעם.

העצב על האובדן לא נמצא בחלל ריק. עוטפים אותו סיפורים אישיים, וסיפורי גבורה, וגעגוע ולפעמים קצת אשמה, וכל אלה יוצרים לשם הגנרי הזה ״אובדן״ תמהיל אישי של רגש ששוכן אצלך, והשנים מעצבות את התמהיל הזה ונותנות בו חידודים, וטעמים וריחות, אבל העצב שטמון בו לא נעלם אף פעם.

לפני פחות משבוע השתחררנו, עוד לא באמת חזרנו לשגרה, חלקנו עדיין מחלימים, ואצלי באופן אישי לוקח קצת זמן עד שאני חוזר ״לדבר״ שוב בשפה של רגש. לכאורה הכל כבר חזר בשצף קצף, אבל עדיין - לא באמת. זה יגיע, אבל רק עוד קצת. סבלנות.

העצב לא נעלם אף פעם.

אני מתגעגע אליכם כבר המון שנים אחים שלי, ועצוב במידה מסוימת תמיד. היום, אני עצוב באופן מיוחד.

שלושה שבועות? ארבעה שבועות? אני לא באמת זוכר. המיקוד בימים האלה כל כך רחוק מפה. חזרנו לאחר תקופה שלא היינו ממש באזור, ותמיד לוקח זמן להתאפס. צבעים. ריחות. דינמיקה. אני מוריד את המדים והם מחליטים שהפציעה הזו צריכה כמה תפרים. למה? מבחינתי הכל בסדר ושיעזבו אותי בשקט. צריך לראות שכולם שלמים כרגע. אני בסדר.

מקלחת. אוכל. הודעות למי שחשוב. בנוהל הרגיל. תחקירים, נשימה עמוקה ואז לחתוך ליום יומיים הביתה. מי שמכיר אותי יודע. בלי תנועות מפתיעות כרגע. לא לקפוץ עליי. בטח לא מאחור. בלי המון מילים. פשוט. לאט. גולמי. בסוף הכל חוזר אבל זה לוקח זמן. אני מבליח לפה לרגע כדי להעיף מבט, אבל אני לא פה באמת. לא לכעוס אם אני לא מגיב, לא עושה לייק, לא עונה. אשלים הכל בהמשך. למי שיש אמצעי קשר אליי מחוץ לאתר, מוזמן. כאן - בהמשך. לא עכשיו. מניח שעוד מעט ניעלם שוב.

תמשיכו להיות טובים. שולח חיבוק. אחזור לפה כשייגמר.

הפעם אפילו לקחתי מעיל, והצלחתי לחזור בזמן עם שלל חוויות ארוזות בכמוסת זיכרון. עם חזרתי רצתי מרתון, היה מעולה (שיא אישי חדש), ושעות ספורות לאחר מכן גוייסנו ואת ארוחת השישי עשינו במדים ביחידה במקום אצל חבר בחצר הבית. תהפוכות של רגע. הרבה דברים קורים. אבל הם קורים לטובה.

״ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם.״

תהיו טובים, תהיו חזקים. ננצח.

שבת. יום רגוע בסך הכל.

04:30 מתחיל לרוץ ריצה ארוכה אחרונה לפני המרתון בשבוע הבא. מסיים 35 ק״מ בקצב סביר, הברכיים מרגישות בסדר. נכנס לים, המים קרירים ונעימים, גלים מתונים. אידאלי. שוחה 1.5 ק״מ ומשם אימון נוסף של חצי שעה והביתה. מקלחת, קפה זריז, חוטף משהו קטן לאכול וטס לפגוש חברים, תכננו לצנוח היום לאחר שלמעלה מחודש לא עלה בידינו. התכנון היה ללכת לאחר מכן לאכול בשר במקום מעולה שלא ניסיתי עדיין.

מסיים לצנוח, רעב. חושב על הבשר בעתיד הקרוב. רואה כמה שיחות שלא נענו. מתקשר חזרה, מבין שבעונותיי פספסתי את העובדה שיש משחק של מכבי היום ב- 15:00. מבין שזה או לאכול ולהשאיר ילד אחד מתוסכל, או לשמח את הילד ולהיוותר מתוסכל בעצמי. מבין שהבשר יידרש להמתין, ומתחיל לטוס חזרה - ״ברור שאני זוכר, אל תדאג אני אוסף אותך הכל מתוכנן…״

מגיע, רעב, הילד שמח, נכנס לרכב בלי לשים לב שאנחנו על הקשקש מבחינת לו״ז (עפיפון, כמו דודה שלו…), נוסע ומחנה במקום הקבוע שלי שבמזל היה פנוי. עולה במעלה הרחוב בואכה בלומפילד, מבין שגם הילד רעב, עוצר לדקה בשווארמה וקונה לו פיתה, הריח גומר אותי אבל אני לא אוכל פיתות ואין זמן לצלחת, ממשיכים ונכנסים פנימה. אני עובר בזריזות על המצרכים במזנון ומבין שהדבר היחיד שאני יכול לאכול פה זה … ארטיק קרח. הילד מבחין במבט העצוב שלי, אני רואה אותו משחק עם הטלפון דקה ואז אומר לי - ״אבא, יש לי הרגשה אתה רעב, הזמנתי לנו מקום על הבר לאחרי המשחק ל׳מקום של בשר׳, אני חושב שזה בדיוק מה שאתה צריך.״ אני מביט בו עם דמעות של גאווה, אושר ורעב ומתלבט בעיני רוחי בין 500 גר׳ אנטריקוט ל- 400 גר׳ פילה בקר, ובכלל למה להתלבט אם אפשר גם וגם ואולי אפילו כוס יין או שתיים. ומכבי בכלל כרגע מובילה. אז כולם במצב רוח טוב.

״אני צריכה שהקשר הזה לא יהיה תחליף לדברים האמיתיים בחיים שלי ושלך.״

לא הגבתי אבל חייכתי. כי מה זה אמיתי? מחשבות הן אמת? רצונות? תשוקות שמדברים עליהן ושלא מדברים עליהן? זין עומד וכוס רטוב הם אמת? כנות עצורה שלפעמים משתרבבת במילה אל תוך השיח? ומה גורלם של זרעים שניטעים מתחת לפני השטח? למען האמת, אני ממש לא יודע, אבל הם - אמת, ואולי לא מחליפים דברים אמיתיים אחרים אבל מהווים חלק מהם.

שבת רגועה בסך הכל. בלי דרמות מיוחדות. מחר לעומת זאת, צפוי יום עמוס. וסיומו במינוס 10 מעלות. מישהי מתנדבת להזכיר לי להביא הפעם מעיל…?

חוזר מקניות לקראת סופ״ש והתוכניות שבמהלכו. פוסע על שדרות בן גוריון, שמש נעימה, המוני אנשים יפים בשדרה עושים בנחת את שלהם. כיף. מתכתב תוך כדי ההליכה. התכתבות נעימה. כזו שנמשכת כבר זמן מה, ומאתגרת מקומות מנומנמים בנפש. כזו שגורמת לי להקליד בטלפון תוך כדי הליכה בשדרה, זה לא קורה לרוב. מגיע קצת לפני פינת ריינס, מרים את הראש ורואה אישה צעירה ויפה בדיוק מתיישבת על ספסל, יש לה ביד מחשב וספל קפה והיא רוכנת קדימה, ותוך כדי נשמטת לה הנעל מכף הרגל שלה שנותרת יחפה, ובאותה שנייה היא קצת מבולבלת ולא יודעת איך בדיוק לשים את כל הדברים בצד כדי להתכופף ולהניח את הנעל בחזרה על כף הרגל.

״זה בסדר״ אמרתי לה, התכופפתי, לקחתי את הנעל והנחתי אותה עבורה בחזרה על כף הרגל, משתהה שם בנקודה הזו שבריר שנייה נוסף. היא חייכה, מעט מבולבלת ואמרה תודה, משאירה את כף הרגל שלה במקום במהלך אותו שבריר שנייה. כשהרגע הזה נגמר קמתי, המשכתי לחייך והלכתי משם, מותיר אותה מופתעת ועם ריגוש מה שניכר על פניה.

חברה טובה אמרה לי היום, כי בעוד 4 ימים מסתיימת שנת הנחש ומתחילה שנת סוס האש, עם אנרגיות חדשות של דהירה קדימה. אני חושב שהסימנים המוקדמים כבר ניכרים.

וברוח מרתון תל אביב שמוזכר פה לאחרונה ודהירות, מישהו/י מתכוון לעשות את המסלול של המרתון המלא? בואו נסגור על סימן מסגיר קטן על חולצת המרתון וניפגש בקו הסיום (:

הזמרת שרה בערבית מילים עתיקות שחודרות ללב, בקול ענוג עם צרידות בסופו של שנות מסע במשעולי נפש, ואדי האלכוהול נעים באוויר ואני חושב מה היה קורה לו מישהו היה מדליק פה גפרור. יש בכלל עדיין גפרורים בדור הזה אני תוהה? וקולה של הזמרת ממשיך ובוכה מילים בשפה זרה ואני מחייך וחוגג ומרים עוד כוסית, ומפליג למחוזות של געגוע, מקלל אותך ומברך אותך ושב ומקלל עד שהכל מתערבב יחד.

לפני המון שנים בגיל צעיר (מידי), ד׳ ורעייתו היפה הביאו ילד לעולם. ד׳ לא זכה להיות בלידה עצמה, כי גם לפני אותן המון שנים היינו עושים המון מילואים בלתי מתוכננים מראש, אבל במועד הברית ד׳ ואני הצלחנו לחזור ליום, ד׳ כדי לחבק את אישתו הנפלאה ואת הילד החדש שלו ואני כדי להיות הסנדק הטרי ולשבת בברית כשהוא מונח בחיקי, בעודי מזדעזע מהמנהג הברברי הזה, שגרם לי לטראומה מסאונדינג עד עצם היום הזה.

והילד גדל, והפלא ופלא התגייס ל(אותה)יחידה. ב- 7 לאוקטובר הסתבר לכולנו רק בדיעבד כי הצוות שלו שקפץ באופן חצי פרטיזני נלחם במרחק קצר מהצוות שלנו שקפץ גם הוא באופן דומה, ושם - הוא נפצע אבל לא הסכים להתפנות ולאחר מכן שחרר את עצמו מבית החולים תוך יומיים וחזר לחיילים שלו, ובכלל הוא מזכיר לי את אבא שלו כשהיה בגילו ובכל פעם אני עושה לשניהם קצת פדיחות כמו דוד נוסטלגי, אבל לי - מותר, והם מחייכים וסולחים לי.

והנה, הוא המשיך והתקדם ועלה בסולם הדרגות, ובארוחה שעשינו השבוע לכבוד בן הסנדקות הגיבור שלי, חיבקתי אותו והנחתי על כתפיו את הדרגות שלי, אלה בנות השנים הרבות, שלמרות הכביסות ספוגות בתמהיל עד של רגבי עפר ודם, כחוט שני שזור על פני שנים ארוג ברצף של זכרונות ואירועים. ובאותו רגע הוא היה נרגש, וגם אני וכולנו, ומהצד ניתן היה לראות חבורה המורכבת משני דורות של גברים שתקנים (יחסית) עם דמעה של גאווה ושל זכרון בקצה העין.

איזה דור של אריות יש פה עכשיו. גאווה עצומה.

שוב בלומפילד. דרבי. הבלגן הרגיל רק כפול 4. שירים לא ברורים, אבוקות וקללות חדשות שאני לא חושב שהכרתי. ובתוך כל הבלגן הזה, פתאום מכה בי החשק לראות קצת פורנו. פורנו בדסמי. וזה המון זמן לא קרה. בחודשים האחרונים הסערה הבדסמית שלי מעט שככה, אבל כרגע בתוך כל ההמולה הזו אני חדור תשוקה לאיזה אפיזודה רבת קסם מתוך young doms או אולי לסרטון הזה על בת השכן עם כפות הרגליים היפות, זה לא באמת משנה. יש לי אוזניות ואני בטוח שבתוך כל ההמולה הזו אף אחד לא ישים לב אם אפרוש לכמה רגעים לאזור שקט. אחרי הכל, באים לראות כדורגל כדי להיות מסופקים, לא? יאללה מכבי.

יושב לקפה עם חבר בשעת אחר צהריים מאוחרת, חצי מפגש חברי חצי שיחת עבודה, שילוב נעים של אדם שאני אוהב עם ממשק עסקי ספציפי, מדברים גם על הא וגם על דא,  יכולת מיוחדת להפריד, וגם לחבר, ולהנות. מתוך הרגל של שנים הראייה שלי תמיד משוטטת במרחב ומעבירה למוח בהיסח הדעת את נתוני הסביבה. תוך כדי השיחה, אני קולט אותה הולכת, זקופה, שיער שזור בצמה, בקצב שלה, חותכת את המדרכה בנמרצות. לא ראיתי אותה המון זמן אבל זיהיתי אותה מיד. עצרתי לרגע את השיחה, נזכר באותה נקודה בזמן בו הזיעה של שנינו התמזגה יחד עם נוזלי גוף אחרים לתמהיל נפלא, והלבבות שלנו שרו בדואט. והיתה שם שליטה, וגם היררכיה, והפרוזדור הזה הביא את שנינו למבואה של רגש, והייתי שלה והיא היתה שלי. נשמתי עמוק וחייכתי לתוך עצמי, נזכר שזה קיים. ואין שום סיבה שזה לא יקרה שוב. זה רק עניין של דיוק ושל זמן. וסבלנות - קיימת אצלי למכביר היכן שצריך.