הבלחי מחשבות

ואחרי זה אומרים לי שלכל דבר תמים אני מכניס איכשהו בדסמ / כפות רגליים…

מוזיאון תל אביב, ציור חדר שינה מס׳ 12, 1969 שמן על בד. בלי קינק שיימינג, אמרתי כבר? (:

כילד, הייתי מכור לספרים של פטריק קים - איש הקראטה. וגם לכפות רגליים, אבל זה לא קשור לנושא. למרות שלומר כי כפות רגליים לא קשורות למשהו זה קצת כמו חילול הקודש. בכל מקרה, כן - פטריק קים. בלי קינק שיימינג, כבר אמרנו. באחד מהספרים שלו, למיטב זכרוני - ״פטריק קים  - קורס חוזר״, הוא נפצע אנושות ונשלח לעבור מחדש את קורס הסוכנים והקראטה המפרכים ומתחיל הכי למטה שיש, אבל במהרה זכרון השרירים שלו והמיומנות מתעוררים, הוא מדהים את המדריכים שלו, עוקף את כולם, וחוזר לכשירות מלאה.

״תצטרף לשיעורים של דרגי ביניים, חגורות ירוקות - כחולות - חומות, עד שתחלים ותחזור לעצמך״, הוא הציע. ״הרגל שלך צריכה לחזור ולזוז כמו שצריך, באופן חלק. זה בדיוק הפורום המתאים לכך.״

אני נועל את נעלי הריצה, רצתי כבר כמה פעמים בשבועיים האחרונים על treadmill במכון אבל היום אצא לרוץ בחוץ בפעם הראשונה. אני שורך את השרוכים, מרגיש את העצמות שהיו שבורות בכף הרגל. מתחמם, יוצא החוצה, מתחבר ל- Grand street ורץ מערבה לכיוון Chrystie ומשם מתחיל לעלות uptown עד השדרה ה- 2.

לאחר שפטריק קים נזכר מי הוא והגוף שלו נזכר ביכולות שלו, הוא הדגים לכל משתתפי הקורס בו התחיל מחדש, קרב מול שלושת המדריכים של הקורס והכניע אותם תוך זמן קצר. כולם הבינו שמדובר באיש יוצא דופן.

בשיעור השלישי, הרגל כבר זזה חלק. אני עדיין נזהר, יש עדיין תחושה קלה של נוקשות במקום הספציפי בו העצם נשברה, אבל התנועות שלי זורמות ובסוף השיעור אני עולה לדוג׳ו מול המדריך הראשי שהוא גם חבר טוב שלי ב- 30 השנים האחרונות, וכפי שאנחנו נוהגים כמעט כל מוצ״ש אנחנו מדגימים free sparring ואני מחייך והוא מחייך והזיעה נוטפת וכמו תמיד אין מנצחים ואין מפסידים ויש הרבה כיף וגם קצת המטומות.

אני ממשיך לעלות (uptown), מרגיש את הגוף קצת כבד אבל נכנס לפעולה רציפה. עובר את הרחוב ה- 10, ממשיך למעלה. הרגל כבר לא מרגישה כבדה אבל אני עוצר את עצמי, ממשיך בקצב קבוע. עובר את הרחוב ה- 20 ועדיין ממשיך. חם, ממש, ואני מזיע. חושב איך הצעתי פעם לעבור אצלה בסוף הריצה שלי, רק כדי לתת לה חיבוק מלא זיעה ואנדרנלין, והיא עשתה פרצוף נגעל אבל אמרה שהיא ממש רוצה. עובר את הרחוב ה-30 וממשיך. נזכר איך פעם פתחתי לה את הדלת והפתעתי אותה ואת המבט שהיה לה בעיניים בשנייה הראשונה. המבט של השנייה הראשונה אף פעם לא משקר. והזעתי המון, אבל גם הזענו המון יחד מיד לאחר מכן כשהידיים שלי היו עליה. מגיע ל- 45 ומחליט להתהפך ולהתחיל לחזור. לא רוצה להגזים.

לאחר סיום הקורס וההדגמה המוצלחת, פטריק קים יוצא למשימה ומחפש את אלה שפגעו בו. כמובן, הוא יחד עם ידיו המסוקסות נוחל הצלחה מלאה.

מידי שישי אחה״צ אני משתדל להעביר שיעור לבן שלי ולשני חברים. לאחר מספר שבועות של הפסקה, נפגשתי איתם בפארק ותרגלנו יחד במשך שעה וחצי. היה מושלם והאוויר עבר טוב יותר בריאות לאחר מכן.

בחזרה בתל אביב. עוד כמה שעות אצא לכיוון הטיילת, הכוונה לרוץ 25 ק״מ בקצב בינוני. אני מניח שהרגל תעמוד בזה. היא חייבת. כי אני חייב.

שגרה. אין כמו שגרה. שגרה, ופטריק קים. טוב נו, וגם כפות רגליים. אבל בלי קינק שיימינג בבקשה, כבר אמרנו.

בלי קינק שיימינג, בבקשה. 

בקצרה: אודיה. גולדן רינג. קרוב. אם היא תרקוד בלי נעליים אני די משוכנע שאוכל להבחין בארומה. לבקשת הבן שלי, השארתי בבית את השלט - ״אודיה, תזרקי לי גרב!״. אבל תמיד אפשר לקוות. 

ממש נחמד (:

(פורסם לאחר שהסתיים כי לא היתה קליטה. בדיעבד, הנעליים נשארו עליה במשך כל ההופעה. Note to self - אני צריך ליצור קשר עם המלבישה שלה לפני ההופעה הבאה)

אחה״צ, שאריות של שמש. אנשים רצים בטיילת. אני הולך, מעט צולע, כף הרגל שבורה. אני לא מקבל את זה. טמטום גולמי. זה לא היה צריך לקרות. הסלע הזה לא אמור היה להתגלגל עליי. אבל זה קרה ואני מושבת לחודש. אני הולך ונושם אוויר, מרגיש את החוסר הזה בעצמות שלי. גם של הריצה. וגם שלך.

החיים שלי בשבועות האחרונים הם קצת כמו רכבת הרים, ואני חובב רכבות הרים ידוע. אני לא כל כך חושב בדסמ בתקופה הזו. יש תקופות כאלה. בדסמ תמיד נמצא שם אבל כרגע לפחות, במרכז הבמה דברים אחרים, ואולי מזל אפילו שאין לי יחסים אינטימיים משמעותיים כרגע ואני יכול להתרכז בדברים אחרים. ועם כל זה אני מסתכל על הפוסט האחרון שפרסמתי בלינקדין, ורואה בין כל אלה שטרחו להשאיר שם סימן 2 אקסיות בדסמיות ולרגע מתגעגע, ממש, לתחושה הזו ולמקום הזה, קצת כמו לבית ולאינטימיות ולאוכל מנחם. בקרוב יגיע זמן גם לכך.

יושב על מטוס בדרך חזרה מארץ רחוקה. היו 3 ימים אינטנסיביים אבל פוריים. שוב שכחתי מעיל. אולי בתת ההכרה אני עושה את זה בכוונה. אבל הפעם, לא היה קר. רצתי בבוקר כהרגלי, אבל הפעם ללא מפגשים מיוחדים או אירועים יוצאי דופן. שגרה. או כמעט שגרה. יש נקודות מסוימות בחיים, אותן אתה מסמן כנקודות ציון. הן מסכמות משהו, חותמות תהליך שהתמשך על פני זמן, הן מהוות סמל בר חשיבות.

תהליכים שהחלו לפני זמן רב מסתכמים כעת. תכננתי אותם בקפידה, אפילו סיפרתי עליהן למעט(ו)ת מעט וזה נשמע אז קצת כמו תקווה או שאיפה, ופחות כמו תוכנית, אבל הנה הדברים מסוכמים בדיוק כפי שתוכננו וזה הזמן לחייך לרגע ולהמשיך ולתכנן תוכניות נוספות.

כשהחלפנו כמה מילות נימוס, חשתי כי נוכחת בה עצבות עמוקה. משהו בתוגה הכנה הזו נגע בי. אולי, כי היא לא התבוססה בה. היא פשוט היתה שם. היא לא נכנעה לה, או מרכזה אותה ועשתה ממנה עיקר. אבל מנגד היא גם לא הכחישה אותה. בעדינות, שאלתי אותה כמה שאלות שהשאירו לה את האפשרות לפסוע צעד לאחור, והיא בחרה לענות לי וקצת לשתף, ולא היה לי הרבה כיצד לנחם כך שבעיקר הקשבתי. ולבסוף אמרתי לה כשאני מסתכל על התאריך המדויק ומחייך, שהזכרון יישאר ולצידו אפילו נימה דקה של געגוע אבל העצב ידעך. וכי בעוד שנה בדיוק הפרספקטיבה תהיה כבר אחרת, ומנגד בשנה הזו צריך לחיות, ולחוות, ולהתרגש וגם לפעמים להתעצב. אני חושב שהיא הבינה. אני חושב גם, שהשיחה הטיבה עמה. כשקמנו והגיע הזמן שכל אחד ילך לדרכו, לא ביקשתי את הטלפון שלה ולא ניסיתי להיות סוחף ומקסים, ופשוט איחלתי לה טוב, נועם ושקט ופניתי לדרכי. אני שמח על כך.

הפציעה האחרונה שלי מחלימה. היא כבר לא בור שפתוח בגב. היא התמלאה מפנים החוצה, וכעת היא כבר סוג של גלד צלקתי לא מסביר פנים במיוחד. מחר אני מתכוון להיכנס לים ולשחות לאחר זמן רב שנמנעתי מכך כדי למנוע זיהום. אני מצפה לכך, קצת כמו לפגוש חבר קרוב שלא פגשת זמן ניכר.

יש הרבה פינות בדרך בה אני פוסע. אני אוהב פינות ואת מה שמסתתר מאחוריהן. אני מצפה לגלות מה, או מי, מסתתר(ת) בפינה וממתינה לי.

בעוד כמה ימים אני שוב על מטוס אל עבר ארץ רחוקה (וקרה) אחרת. מניח ששוב אשכח מעיל. מעניין לאן זה יוביל אותי הפעם.

העצב לא נעלם אף פעם.

עם השנים הוא משנה צורה, הופך למשהו שמלווה אותך לפעמים כרוח קלילה ובלתי מורגשת הנושפת קלות בעורפך ולפעמים כסערה המטלטלת את ישותך. ואתה לומד לחיות איתו ועם הכאב הנלווה לו, ולשמוח ולאהוב ולחגוג, אבל העצב לא נעלם אף פעם.

העצב על האובדן לא נמצא בחלל ריק. עוטפים אותו סיפורים אישיים, וסיפורי גבורה, וגעגוע ולפעמים קצת אשמה, וכל אלה יוצרים לשם הגנרי הזה ״אובדן״ תמהיל אישי של רגש ששוכן אצלך, והשנים מעצבות את התמהיל הזה ונותנות בו חידודים, וטעמים וריחות, אבל העצב שטמון בו לא נעלם אף פעם.

לפני פחות משבוע השתחררנו, עוד לא באמת חזרנו לשגרה, חלקנו עדיין מחלימים, ואצלי באופן אישי לוקח קצת זמן עד שאני חוזר ״לדבר״ שוב בשפה של רגש. לכאורה הכל כבר חזר בשצף קצף, אבל עדיין - לא באמת. זה יגיע, אבל רק עוד קצת. סבלנות.

העצב לא נעלם אף פעם.

אני מתגעגע אליכם כבר המון שנים אחים שלי, ועצוב במידה מסוימת תמיד. היום, אני עצוב באופן מיוחד.

שלושה שבועות? ארבעה שבועות? אני לא באמת זוכר. המיקוד בימים האלה כל כך רחוק מפה. חזרנו לאחר תקופה שלא היינו ממש באזור, ותמיד לוקח זמן להתאפס. צבעים. ריחות. דינמיקה. אני מוריד את המדים והם מחליטים שהפציעה הזו צריכה כמה תפרים. למה? מבחינתי הכל בסדר ושיעזבו אותי בשקט. צריך לראות שכולם שלמים כרגע. אני בסדר.

מקלחת. אוכל. הודעות למי שחשוב. בנוהל הרגיל. תחקירים, נשימה עמוקה ואז לחתוך ליום יומיים הביתה. מי שמכיר אותי יודע. בלי תנועות מפתיעות כרגע. לא לקפוץ עליי. בטח לא מאחור. בלי המון מילים. פשוט. לאט. גולמי. בסוף הכל חוזר אבל זה לוקח זמן. אני מבליח לפה לרגע כדי להעיף מבט, אבל אני לא פה באמת. לא לכעוס אם אני לא מגיב, לא עושה לייק, לא עונה. אשלים הכל בהמשך. למי שיש אמצעי קשר אליי מחוץ לאתר, מוזמן. כאן - בהמשך. לא עכשיו. מניח שעוד מעט ניעלם שוב.

תמשיכו להיות טובים. שולח חיבוק. אחזור לפה כשייגמר.

הפעם אפילו לקחתי מעיל, והצלחתי לחזור בזמן עם שלל חוויות ארוזות בכמוסת זיכרון. עם חזרתי רצתי מרתון, היה מעולה (שיא אישי חדש), ושעות ספורות לאחר מכן גוייסנו ואת ארוחת השישי עשינו במדים ביחידה במקום אצל חבר בחצר הבית. תהפוכות של רגע. הרבה דברים קורים. אבל הם קורים לטובה.

״ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם.״

תהיו טובים, תהיו חזקים. ננצח.

שבת. יום רגוע בסך הכל.

04:30 מתחיל לרוץ ריצה ארוכה אחרונה לפני המרתון בשבוע הבא. מסיים 35 ק״מ בקצב סביר, הברכיים מרגישות בסדר. נכנס לים, המים קרירים ונעימים, גלים מתונים. אידאלי. שוחה 1.5 ק״מ ומשם אימון נוסף של חצי שעה והביתה. מקלחת, קפה זריז, חוטף משהו קטן לאכול וטס לפגוש חברים, תכננו לצנוח היום לאחר שלמעלה מחודש לא עלה בידינו. התכנון היה ללכת לאחר מכן לאכול בשר במקום מעולה שלא ניסיתי עדיין.

מסיים לצנוח, רעב. חושב על הבשר בעתיד הקרוב. רואה כמה שיחות שלא נענו. מתקשר חזרה, מבין שבעונותיי פספסתי את העובדה שיש משחק של מכבי היום ב- 15:00. מבין שזה או לאכול ולהשאיר ילד אחד מתוסכל, או לשמח את הילד ולהיוותר מתוסכל בעצמי. מבין שהבשר יידרש להמתין, ומתחיל לטוס חזרה - ״ברור שאני זוכר, אל תדאג אני אוסף אותך הכל מתוכנן…״

מגיע, רעב, הילד שמח, נכנס לרכב בלי לשים לב שאנחנו על הקשקש מבחינת לו״ז (עפיפון, כמו דודה שלו…), נוסע ומחנה במקום הקבוע שלי שבמזל היה פנוי. עולה במעלה הרחוב בואכה בלומפילד, מבין שגם הילד רעב, עוצר לדקה בשווארמה וקונה לו פיתה, הריח גומר אותי אבל אני לא אוכל פיתות ואין זמן לצלחת, ממשיכים ונכנסים פנימה. אני עובר בזריזות על המצרכים במזנון ומבין שהדבר היחיד שאני יכול לאכול פה זה … ארטיק קרח. הילד מבחין במבט העצוב שלי, אני רואה אותו משחק עם הטלפון דקה ואז אומר לי - ״אבא, יש לי הרגשה אתה רעב, הזמנתי לנו מקום על הבר לאחרי המשחק ל׳מקום של בשר׳, אני חושב שזה בדיוק מה שאתה צריך.״ אני מביט בו עם דמעות של גאווה, אושר ורעב ומתלבט בעיני רוחי בין 500 גר׳ אנטריקוט ל- 400 גר׳ פילה בקר, ובכלל למה להתלבט אם אפשר גם וגם ואולי אפילו כוס יין או שתיים. ומכבי בכלל כרגע מובילה. אז כולם במצב רוח טוב.

״אני צריכה שהקשר הזה לא יהיה תחליף לדברים האמיתיים בחיים שלי ושלך.״

לא הגבתי אבל חייכתי. כי מה זה אמיתי? מחשבות הן אמת? רצונות? תשוקות שמדברים עליהן ושלא מדברים עליהן? זין עומד וכוס רטוב הם אמת? כנות עצורה שלפעמים משתרבבת במילה אל תוך השיח? ומה גורלם של זרעים שניטעים מתחת לפני השטח? למען האמת, אני ממש לא יודע, אבל הם - אמת, ואולי לא מחליפים דברים אמיתיים אחרים אבל מהווים חלק מהם.

שבת רגועה בסך הכל. בלי דרמות מיוחדות. מחר לעומת זאת, צפוי יום עמוס. וסיומו במינוס 10 מעלות. מישהי מתנדבת להזכיר לי להביא הפעם מעיל…?