הבלחי מחשבות

חוזר מקניות לקראת סופ״ש והתוכניות שבמהלכו. פוסע על שדרות בן גוריון, שמש נעימה, המוני אנשים יפים בשדרה עושים בנחת את שלהם. כיף. מתכתב תוך כדי ההליכה. התכתבות נעימה. כזו שנמשכת כבר זמן מה, ומאתגרת מקומות מנומנמים בנפש. כזו שגורמת לי להקליד בטלפון תוך כדי הליכה בשדרה, זה לא קורה לרוב. מגיע קצת לפני פינת ריינס, מרים את הראש ורואה אישה צעירה ויפה בדיוק מתיישבת על ספסל, יש לה ביד מחשב וספל קפה והיא רוכנת קדימה, ותוך כדי נשמטת לה הנעל מכף הרגל שלה שנותרת יחפה, ובאותה שנייה היא קצת מבולבלת ולא יודעת איך בדיוק לשים את כל הדברים בצד כדי להתכופף ולהניח את הנעל בחזרה על כף הרגל.

״זה בסדר״ אמרתי לה, התכופפתי, לקחתי את הנעל והנחתי אותה עבורה בחזרה על כף הרגל, משתהה שם בנקודה הזו שבריר שנייה נוסף. היא חייכה, מעט מבולבלת ואמרה תודה, משאירה את כף הרגל שלה במקום במהלך אותו שבריר שנייה. כשהרגע הזה נגמר קמתי, המשכתי לחייך והלכתי משם, מותיר אותה מופתעת ועם ריגוש מה שניכר על פניה.

חברה טובה אמרה לי היום, כי בעוד 4 ימים מסתיימת שנת הנחש ומתחילה שנת סוס האש, עם אנרגיות חדשות של דהירה קדימה. אני חושב שהסימנים המוקדמים כבר ניכרים.

וברוח מרתון תל אביב שמוזכר פה לאחרונה ודהירות, מישהו/י מתכוון לעשות את המסלול של המרתון המלא? בואו נסגור על סימן מסגיר קטן על חולצת המרתון וניפגש בקו הסיום (:

הזמרת שרה בערבית מילים עתיקות שחודרות ללב, בקול ענוג עם צרידות בסופו של שנות מסע במשעולי נפש, ואדי האלכוהול נעים באוויר ואני חושב מה היה קורה לו מישהו היה מדליק פה גפרור. יש בכלל עדיין גפרורים בדור הזה אני תוהה? וקולה של הזמרת ממשיך ובוכה מילים בשפה זרה ואני מחייך וחוגג ומרים עוד כוסית, ומפליג למחוזות של געגוע, מקלל אותך ומברך אותך ושב ומקלל עד שהכל מתערבב יחד.

לפני המון שנים בגיל צעיר (מידי), ד׳ ורעייתו היפה הביאו ילד לעולם. ד׳ לא זכה להיות בלידה עצמה, כי גם לפני אותן המון שנים היינו עושים המון מילואים בלתי מתוכננים מראש, אבל במועד הברית ד׳ ואני הצלחנו לחזור ליום, ד׳ כדי לחבק את אישתו הנפלאה ואת הילד החדש שלו ואני כדי להיות הסנדק הטרי ולשבת בברית כשהוא מונח בחיקי, בעודי מזדעזע מהמנהג הברברי הזה, שגרם לי לטראומה מסאונדינג עד עצם היום הזה.

והילד גדל, והפלא ופלא התגייס ל(אותה)יחידה. ב- 7 לאוקטובר הסתבר לכולנו רק בדיעבד כי הצוות שלו שקפץ באופן חצי פרטיזני נלחם במרחק קצר מהצוות שלנו שקפץ גם הוא באופן דומה, ושם - הוא נפצע אבל לא הסכים להתפנות ולאחר מכן שחרר את עצמו מבית החולים תוך יומיים וחזר לחיילים שלו, ובכלל הוא מזכיר לי את אבא שלו כשהיה בגילו ובכל פעם אני עושה לשניהם קצת פדיחות כמו דוד נוסטלגי, אבל לי - מותר, והם מחייכים וסולחים לי.

והנה, הוא המשיך והתקדם ועלה בסולם הדרגות, ובארוחה שעשינו השבוע לכבוד בן הסנדקות הגיבור שלי, חיבקתי אותו והנחתי על כתפיו את הדרגות שלי, אלה בנות השנים הרבות, שלמרות הכביסות ספוגות בתמהיל עד של רגבי עפר ודם, כחוט שני שזור על פני שנים ארוג ברצף של זכרונות ואירועים. ובאותו רגע הוא היה נרגש, וגם אני וכולנו, ומהצד ניתן היה לראות חבורה המורכבת משני דורות של גברים שתקנים (יחסית) עם דמעה של גאווה ושל זכרון בקצה העין.

איזה דור של אריות יש פה עכשיו. גאווה עצומה.

שוב בלומפילד. דרבי. הבלגן הרגיל רק כפול 4. שירים לא ברורים, אבוקות וקללות חדשות שאני לא חושב שהכרתי. ובתוך כל הבלגן הזה, פתאום מכה בי החשק לראות קצת פורנו. פורנו בדסמי. וזה המון זמן לא קרה. בחודשים האחרונים הסערה הבדסמית שלי מעט שככה, אבל כרגע בתוך כל ההמולה הזו אני חדור תשוקה לאיזה אפיזודה רבת קסם מתוך young doms או אולי לסרטון הזה על בת השכן עם כפות הרגליים היפות, זה לא באמת משנה. יש לי אוזניות ואני בטוח שבתוך כל ההמולה הזו אף אחד לא ישים לב אם אפרוש לכמה רגעים לאזור שקט. אחרי הכל, באים לראות כדורגל כדי להיות מסופקים, לא? יאללה מכבי.

יושב לקפה עם חבר בשעת אחר צהריים מאוחרת, חצי מפגש חברי חצי שיחת עבודה, שילוב נעים של אדם שאני אוהב עם ממשק עסקי ספציפי, מדברים גם על הא וגם על דא,  יכולת מיוחדת להפריד, וגם לחבר, ולהנות. מתוך הרגל של שנים הראייה שלי תמיד משוטטת במרחב ומעבירה למוח בהיסח הדעת את נתוני הסביבה. תוך כדי השיחה, אני קולט אותה הולכת, זקופה, שיער שזור בצמה, בקצב שלה, חותכת את המדרכה בנמרצות. לא ראיתי אותה המון זמן אבל זיהיתי אותה מיד. עצרתי לרגע את השיחה, נזכר באותה נקודה בזמן בו הזיעה של שנינו התמזגה יחד עם נוזלי גוף אחרים לתמהיל נפלא, והלבבות שלנו שרו בדואט. והיתה שם שליטה, וגם היררכיה, והפרוזדור הזה הביא את שנינו למבואה של רגש, והייתי שלה והיא היתה שלי. נשמתי עמוק וחייכתי לתוך עצמי, נזכר שזה קיים. ואין שום סיבה שזה לא יקרה שוב. זה רק עניין של דיוק ושל זמן. וסבלנות - קיימת אצלי למכביר היכן שצריך.

אני אוהב את המעבר הזה שבין צינת השחר לחמימות של השמש החורפית. אחרי 12 ק״מ, שזה קצת פחות ממחצית של ריצת הבוקר, אני מרגיש את השמש מתחילה ללטף אותי, ואני מתמלא באנרגיה מטורפת, מגביר קצב ונושם עמוק, חש את הכדור הזה נבנה לי עמוק בקרביים וחושב שאם היית כאן, אולי הייתי מניח עליך את הידיים שלי ואת הפה שלי ואת הגוף שלי בעוצמה של חיית טרף, ומפרק אותך לחתיכות כשאת זולגת וסופגת ומתמסרת ומכבה לרגע את המוח החושב הזה שלך, ואולי אפילו הייתי משחרר את המעצורים האלה שתמיד קיימים אצלי בצורה כזו או אחרת, ומטביע בך חותמות בצורה של המטומות נהדרות עם חיבור ישיר אדום ובוהק ללב שלך.

(משתעשע במחשבה לשים פה תמונה שלי יוצא מהים לאחר הריצה עם מדבקה של Strava, אבל לא :)

אני רץ כמעט תמיד בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הלילה המאוחרות, תלוי מאיזה קצה של היום מסתכלים על זה. אבל במזג האוויר הנוכחי, הרגשתי את הסופה קוראת לי והקריאה הזו הדהדה לי בורידים ולא הרפתה, אז לבשתי מכנסי ריצה קצרים, וחולצת ריצה ואת נעלי הריצה הישנות שלי ויצאתי לרוח ולגשם, מתחיל בקצב מדוד נותן לשרירים להתחמם. הגעתי לטיילת והייתי שם לבד, הרוח הכתה בי והרגשתי אותה הולמת בי מבחוץ ומבפנים, המשכתי לרוץ  וירדתי לים. הגלים העצומים התנפצו על החוף בעוצמה שמגמדת הכל, ואני עצמתי עיניים מקשיב לקול שבלב שלי, חולץ נעליים ונכנס למים עד למתניים, מרגיש את הסחף העצום וכל העוצמה הזאת, ונאבק בה בכל כוחי, כאילו האלים באולימפוס הולכים מכות ואנחנו לא מסוגלים להבין את הכוחות הללו. ולפתע משהו השתחרר בי ודיברתי בקול רם אליך, במילים ברורות, אומר את כל מה שאולי חשבתי אבל לא הוצאתי החוצה, והרוח וקצף הגלים לקחו את המילים שלי ונשאו אותן מעלה, בכוח ובפראות ובמהירות, מפיצים אותן לכל עבר ומהדהדים אותן חזק ועמוק וברור, ואם במקרה הרוח נשאה אותן עד אליך ושמעת אותי לוחש באוזנך, אז לא דימיינת, זה אני שקןרא לך מעין הסערה.

ושוב - אודיה. תתמודדו. 

כי בסופו של דבר יש שם, עמוק, גוש של טינופת; שאריות של שברי זכרונות ושל דם ושל חימה משתוללת ושל רצונות לא ממומשים וכמיהה מבוזבזת שזלגה כמו משחת שיניים על דפנות הכיור ושל לב שבור ושל צלקות של ילדות, מעורבבים יחד בבלילה מלוכלכת מלאה בחול ובאבק ובעובש של שנים, והגוש הזה סותם מבפנים את צינורות האושר והרגש שלי כמו גוש של שיער דביק שנתקע בפתח הניקוז של האמבטיה, ואני מחפש את זו שלא רק תשלוף אותו משם בחיוך הנפש שלה ותזרים מחדש אושר ורגש בצנרת החלודה שלי, אלא גם תסתכל בגוש המטונף הזה ותאמר לי בקול של אמת: ״הוא כל כך יפה, ואתה ניבט בו, וגם אתה יפה״, וככה נתחבק לנו ונקשיב יחד לשקט.

יושב במקום נחמד עם אוכל מעולה, ויין נפלא ובקבוק וויסקי ש- נ׳ התעקש שישב על השולחן, וחברים טובים שאני יכול לדבר איתם עם חיוך וחצי דמעה על חצי שנייה והם היחידים שיבינו, ובאיחור אופנתי של יומיים אני מברך את השנה הנכנסת. בשנה החולפת היו מערבולות, ונסיקות וצלילות ונחיתות מרסקות וצלילים של מעלה, ואהבתי וכעסתי ושמחתי והתעצבתי ונגעתי בעצמי ובאחרים ונגעו בי, והשנה שחלפה נחרטה בי ותיזכר, ואני מאחל לעצמי ולכל אהוביי שגם השנה הבאה תיחרט על כל תהפוכותיה, כי אין רק טוב או רק רע, יש תמהיל בין כל אלה ויש בעיקר מה שאנו רוקחים מכל התערובת הזו. ובשנה הבאה עלינו, נדע לקחת את המרכיבים שמזדמנים לנו ולרקוח מאלה מרקחה נפלאה.

בין שתי פגישות בתל אביב, יש לי שעה זמן, מתיישב בבית קפה לשתות משהו ולעבוד. שעת צהריים מוקדמת. שמש חורפית נעימה. לידי יושבות זוג בחורות ומפטפטות. אני לא יכול שלא לשמוע, הן מדברות ממש באוזן שלי, אולי במודע אפילו. האחת אומרת לרעותה: ״… ואני מרגישה שאני אוהבת אותו, אבל ממש. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני ממש ממש צריכה מישהו ככה. אני לא יודעת להסביר לך את זה ממש במילים, אבל ממש…״. אני שומע את זה תוך כדי כתיבה של מייל, וככל הנראה מחייך מבלי משים. הדוברת שמה לב לחיוך שלי, ובחצי חוצפה - חצי חמודיות, פונה ספק אליי - ספק לחברה שלה, ואומרת: ״הנה תראי, אפילו לזה שיושב פה אני מעלה חיוך עם השטויות שלי, אני כבר באמת לא יודעת מה לעשות.״

הפסקתי לרגע את הכתיבה, הישרתי אליה מבט ואמרתי בנעימות אך בנימה יציבה וחותכת: ״אם את כבר בוחרת לערב אותי בשיחה שלכן, שאכן גרמה לי לחייך, אני יכול לעזור לך בלדייק את מה שאת אומרת שאת מרגישה. אבל השאלה היא, אם את מוכנה להודות בזה. להודות במקום העמוק, החשוף והפגיע בו את נמצאת כשאת מרגישה כמו שתיארת. אם כן, אני בוודאי יכול לדייק לך אותו.״

רגע של שקט השתרר, כנראה שהיא לא ציפתה לתגובה כזו מצד הזר שלבוש בחליפה על סריג דק שישב שם שקוע במחשב, אולם בתום אותו רגע היא כנראה לא ממש יכלה להוסיף ולהתאפק ואמרה ״יאללה למה לא, בוא תדייק לי את מה שאני מרגישה״, בעודה מחייכת חיוך מעט מתנשא ומעט מצפה, בדיוק כמו ששיערתי שיהיה.

״חווית פעם רעב? רעב כזה שמציק בבטן, שיוצר תחושה כאילו יש לך בבטן חור, ואקום, חוסר. וזה מציק ושולח גרורות לכל הגוף, ואי אפשר לחשוב על שום דבר אחר מלבד הרעב הזה, וכמה צריכים, חייבים, לאכול משהו - עכשיו, פשוט להכניס משהו לבטן כדי למלא את החור הזה, חווית פעם את התחושה הזו? אז - ככה, רק בנפש. ויותר חזק. ויותר עמוק. וזה משפיע על הנשימה שלך שהופכת לקשה, ועל היכולת להתרכז, ועל התיאבון. את צריכה - אותו, את חייבת - אותו. הוא הדבר היחיד שירגיע אותך. הנוכחות שלו לידך היא הדבר היחיד בעולם שיגרום לך לשקט. רק אז העולם פתאום מסתדר, הנשימה הופכת לחלקה וסדירה והקווים של העולם חוזרים להיות ברורים. אבל בגלל שאת יודעת שמתישהו, עוד מעט, תשומת הלב שלו תוסב למשהו אחר החוסר הזה לא נעלם לגמרי, הוא עדיין מפעם בך גם אם נדחק כרגע לפינה. הוא מחכה לך שם, אורב, ובמובן הזה הוא תמיד נמצא, ואת הופכת לחיות סביב החוסר הזה, ונעה בין הרגעים בהם הוא במרכז ובהם הוא נדחק לרגע. ואת אוהבת את זה. את זקוקה לכאב הזה של הנפש שלך. את נהנית מזה וסובלת מזה יחד.״

כשסיימתי, שקט השתרר למשך רגע ארוך. הבטתי להן בעיניים עם חיוך קטן בזווית הפה, ממתין בסבלנות. ״ואוו, זה עוצמתי״, אמרה דווקא הבחורה השנייה. שפת הגוף שלה שידרה שילוב של סקרנות ועירנות יחד עם חוסר נוחות מסוים. ״זה הכי עוצמתי שיש״, השבתי. ״אין בזה משהו קצת מפחיד? חלש? להצטרך מישהו במידה כל כך חזקה״, היא חצי שאלה חצי קבעה. ״אהבה חזקה, עוצמתית, היא תמיד חלון לפגיעות״, השבתי. ״השאלה היא איך החלון הזה מנוצל. האם הוא משמש לניצול המצב לרעה, או למקסום הרגש תוך ניפוץ המחסומים שאנחנו שמים לעצמנו באופן טבעי. ולפעמים, צריך שהצד הדומיננטי יוביל את זה בדיוק לשם. למקום הזה בו שובר הגלים הטבעי של הנפש נעלם וגלי הרגש מכים בחוף שלנו. אבל נראה לי״, הוספתי, ״שזה כבר קצת חורג מגבולות השיחה שהגדרתי לעצמי כשהתחלנו״, חייכתי חיוך רחב.

בשלב הזה ראיתי ששתיהן כבר פחות מתגוננות והיה לי ברור שהן רוצות להבין עוד. אבל לי זה הספיק. אז במקרה הזה, אין המשך לסיפור. לא שילמנו את החשבון ועלינו לחדר במלון הסמוך, לא המשכנו את השיח במקום קצת יותר פרטי, לא המשכתי את השיח כשאני מחבר אליו ידיים קשורות מאחורי הגב ותביעת בעלות על חורים ואברי גוף, לא קישרתי בין כניעה של נפש לברכיים מונחות על רצפה ופה פעור לרווחה, ולא חיברתי בין ערגה של רוח לבעילה של חור תחת. פשוט המשכתי לחייך, קמתי לשלם את החשבון (שלי) ופסעתי אל עבר הפגישה הבאה. לפעמים, פשוט די בכך. הא, ותו לאו.