הבלחי מחשבות

יש מי שטועמת את השניצלים שלי. 

וגם את הלב שלי. 

והיא יפה, וחכמה, וגורמת לי לצחוק. 

והפעם אני לא מתכוון לתת לה ללכת. כי היא שלי. שלי!

ילדה שלי - פעם בזמן כזה או אחר, קורה מאורע של אמת. והוא יפה, וחזק ובוהק, וכל כולו נכון. ואת היא מאורע שכזה. ואת כאן להישאר. 

בוקר שישי. לא צנחתי כבר למעלה מחודש. קובעים מוקדם, החבורה הקבועה. קפה וקצת שיח לפני שמתחילים. לא צריכים הרבה מילים. נ׳ מוציא עוגה קטנה, מסתבר שהצניחה היום היא ה- 1,100 שלי. לא ממש זכרתי. הוא כן. 

על פי מאמר שפורסם באיגוד הצניחה הבריטי, צניחה חופשית כרוכה בפציעה מסוימת באופן סטטיסטי, אחת ל- 1,100 צניחות. ישנן כל מיני סוגים של פציעות אפשריות, צניחה בסופו של דבר זה ספורט שאינו נטול סכנה, החל ממוות וכלה בפציעות קלות, שפשופים ושריטות. 

מזג אוויר לא ממש מזהיר היום, אבל עדיין בגבול המותר. בשלב מסוים דברים החלו קצת להסתבך, ובשניות הללו לפני שהתרסקתי, הבנתי מה הולך לקרות ובאופן די אינסטינקטיבי צמצמתי את הנזק והקרבתי את יד שמאל. ש׳ אמנם אינו אורתופד אבל הוא רופא, והוא התעלם מהצחוק שלי שנפלתי בסטטיסטיקה וליווה אותי לחדר המיון, ובכל תהליך הקיבוע. 

אני לא לוקח משככי כאבים אלא אם זה נכפה עליי. כאב פיזי, הוא דבר שניתן להתגבר עליו, להכיל אותו, לפתח את השליטה הזו על הגוף והנפש כדי לפוגג אותו עמוק בפנים. זה הרבה יותר קשה לעשות כשמדובר בכאב של נפש, ולזה - אין ממש משככים. רק הזמן. 

אני מטופל, חבוש וכואב, אבל מתכוון מחר לקום לריצת הבוקר שלי (הרגליים לא נפגעו). עוד חודש אחזור לעצמי באופן מלא. בכל התחומים ולגבי כל הפציעות. בינתיים אני מרים כוס מים (ביד ימין) לחיי הסטטיסטיקה, ומנסה להבין איך לעזאזל אני אמור לטגן שניצלים במצב הזה. להקליד, הצלחתי, כך שאני מניח שגם לזה אמצא פתרון (:

היום ב- 05:45, בק״מ ה- 11, כשאני שקוע במחשבות בבועה המדהימה הזו של הריצה, פתאום עלה בי הריח שלה. מצד אחד זה הזרים בי זרמי געגוע, ומצד שני זה גם ממש עצבן אותי, כי הגעגוע הזה התגנב אליי בלי שחפצתי בו. חשבתי שהצלחתי להיפטר ממנו כבר ולקבור אותו באיזו פינה חשוכה, ואז החצוף הזה פולש אליי ככה ב- 05:45 בק״מ ה-11 במהלך הריצה.

ככל שהתעצבנתי יותר, הריח שלה לא זז ממני, וגם קצת זכרונות של מגע, וטעם, ואלה (והעצבים) ליוו אותי עד לסיום הריצה בק״מ ה- 15.

מפה לשם הגעתי הביתה, מקלחת, אספרסו חזק, טלפונים שהחלו כבר ב 07:00, יציאה לכיוון המשרד וכיו״ב, והמתקפה החושית הזו נעצרה. בקפה של 10:00 היתה לי שיחה עם חבר, על כאבי פנטום. חייכתי לעצמי. 

גיל 8, פעם שנייה באותו חודש בבית חולים. הפעם סדק בצלע וחתכים מעל הגבה שנזקקו להדבקה. 2 ילדים גדולים ממני בשנתיים, נותרו מאושפזים לכמה שעות עם חבלות. ההורים שלי יושבים איתי מול מנהל בית הספר, שבמבט חמור סבר מסביר להם כי ״הילד״ חסר איפוק, והוא שוקל להשעות אותו מבית הספר. היד של אבא שלי מחבקת אותי, בעודו עונה למנהל: ״אני מבין כי שני הנערים האלה איימו עליו, קרעו לו את התיק וניסו לגנוב לו את הקלמר.״ המנהל השיב, ושוב הדגיש את הצורך באיפוק, אבל הפעם בקול מתון יותר. אבא שלי הביט בעיני המנהל ואמר: ״אני אגיד לך מה נעשה. אתה תחזיר את הבן שלי ללימודים, והבן שלי לא יאבד את האיפוק שלו לעולם.״ 

חודש לאחר מכן, אבא שלי רושם אותי ללימודי אומנות לחימה במרכז המסחרי בשכונה ואני מכיר מורה דרך לחיים, שליווה אותי לאורך כל שנותיי עד שהחזיר נשמתו לבורא לפני מספר שנים. תרגול באיפוק מתוך כוח, במתינות ובשליטה עצמית, הפכו מאז לעניין שבשגרה. בגיל 15 הצטרף לחיים שלי עוד מורה דרך כשהתחלתי ללמוד אומנות לחימה נוספת, והוא מלווה אותי עד היום. דרך חיים. 

במהלך השנים הכבשן הבוער בנשמה שלי, הלך והתעצם, אבל השליטה העצמית והאיפוק שלי התגברו שבעתיים גם הם. חמש שנים בצבא ביחידה מובחרת (ועד עכשיו במילואים), אין ספור מצבים שאי אפשר אפילו להתחיל ולכתוב עליהם, מספר תארים אקדמאים, עבודה אינטנסיבית בחו״ל ובארץ, התמחות בהתמודדות עם מצבי משבר ועוד כהנה וכהנה - ומעולם לא איבדתי את האיפוק והשליטה העצמית. 

גם כשאני נותן לעצמי דרור ומשתלהב, האיפוק הנטוע בי שומר אותי מחובר לקרקע. מחושב. הכבשן הפועם בי לוהט, אבל לא שורף.

אני תוהה אם מולך, הייתי יכול לשחרר את האיפוק שלי. אם הייתי יכול להביט בך בעיניים אפלות, ולהניח עליך את הידיים שלי משוחררות הרסן. מה היית רואה אם היית מסתכלת לי אז עמוק בעיניים? האם היית רואה אש ולהבה ותוהו ובוהו וחושך על פני תהום? איך היית מרגישה שהייתי אוחז בצוואר שלך כשאת יודעת כי עכשיו, האיפוק אינו חלק ממני? שהגוף שלך - שלי, והנשמה שלך - שלי, ואני תובע אותם באופן מלא ומוחלט? איך היית מגיבה לידיעה הזו שבאותה נקודת זמן את מקבלת אותי כפי שאני ללא רסן? היית יכולה להתמודד עם העובדה שזה לא משחק, לא ״סשן״ או כל מילה מהונדסת כזו? היית מבינה שכמו טורנדו בלתי נשלט אני נוטל אותך, מכניס יד עמוק ולוקח אליי את הלב שלך, הנשמה, האוויר שבריאות שלך, העור החלק והיפה שלך, השפתיים המשורבבות, השדיים הזקורות האלה, הכוס החלק שלך שנוטף כרגע (כן, כרגע ממש), הישבן שלך שמתכווץ לו - לוקח את כל אלה ובנהמה לא מתפשרת עושה בהם כשלי? איך היית מרגישה אם לא הייתי עושה איתך אהבה, אלא בועל את הנשמה שלך, את החורים שלך? כן - בועל, באופן בו הסימנים שלי היו נשארים בך הרבה לאחר שוך הסערה? איך היית מרגישה אם האיפוק שלי רב השנים היה נסוג אל מול היצר שלי מולך? היית מכילה אותו? מכילה אותי? היית מפחדת? כמה היית מפחדת? היית בוכה? היית מגורה? ואולי הכל יחד? אולי תבדקי רגע בין הרגליים שלך ותגידי לי מה היית מרגישה?

אני יודע איך אני הייתי מרגיש, אם היית עומדת בזה. לא הייתי נותן לך לעולם ללכת. 

אני בדרך לבקר חבר. 

השכם בבוקר הוא שלח לי את התמונה הזו, וכתב - ״למרות הכל, הקלמנטינות בפרדס כבר מבשילות״.

כמה נכון. 

היו לי כרטיסים למשחק. 

בסוף לא טסתי, מסיבות כאלה ואחרות. 

שני חברים שלי טסו בסוף בלעדיי, מקללים אותי ושולחים לי תמונות, אבל גם מבינים שלא יכולתי הפעם מאותן סיבות כאלה ואחרות. 

ואז, קרה מה שקרה. ואני מניח שבימים שיבואו יספרו, כשהערפילים יפוגו, גם על 5 מחבלים (כאלה הם בעיני) שנכנסו לבית חולים ללא מעט זמן, כי הם ניסו לפגוע באנשים הלא נכונים. אנחנו לא צאן המובל לטבח. מי שקם לפגוע בנו, ייפגע ללא רחם וללא גבול. 

שני החברים נחתו לא מזמן, אני עזרתי להביא אותם לפה מוקדם מהמתוכנן. אחד נזקק לטיפול רפואי והוא אחריו. אני איתם עכשיו. חבל שלא הייתי איתם גם שם. ממש חבל.  

סבא שלי עליו השלום שרד את הפרעות ביהודי פולין, ואני זוכר עד היום כילד את הסיפורים על הליסטים שבאו לקחת ממנו את החלב והלחם שהשיג עבור אימי בת השנתיים, ואת גורלם של אותם ליסטים. כולנו בנות ובנים לשושלת למודת קרבות, ועלינו להתהלך בראש מורם.  

בשבוע הבא אני צריך לטוס, תנחשו לאיפה… ראשי יהיה זקוף וגאה, על מי שאני, על מי שאתם, ועל החברים שלי שעשו בדיוק מה שהיה עליהם לעשות, לא פחות ולא יותר.

(הם לא יקראו את זה כנראה לעולם, אבל אני מניח את זה פה.) 

שלל רגשותיי, מנוחתם עדן,

הופקדו למשמורת של אמת בקופסת זיכרון

מוכנים לשוב ולחדש ימיהם כקדם 

רק אם נפסע

בשביל האמת

בו צפון פלא ו-ודאות אין

כי זה טבעם של שבילים

אך הצעידה בו עצמה אמת היא

אמת צרופה ובלתי מתפשרת

ואם נצעד בו יחד 

אחבק אותך אליי ולא אתן לך ליפול.

אני נמצא במקום הזה זמן רב. 

במובן מסוים, צד ספציפי בי פרוש בו, מפולח עד דק על גבי הבלוג הזה שנכתב במשך שנים ותקופות חיים. 

יש פה רק חלק מסוים שלי, כמובן. חלק חשוב, מהותי, אבל מסוים - מאד. החלק הזה רחוק מלתת תמונה מלאה עליי, אולי ההפך אפילו. עטיפות החיים הנמצאות מעל החלק הזה (שגם הן חלק בלתי נפרד ממני), הרבה יותר דומיננטיות ביומיום. היומיום שלי מלא, עמוס, רווי במהות מסוגים שונים. וזה שונה. אני מחייך לעצמי נוכח המחשבה כמה קשה להיפגש איתי לשעה וכמה משוכות צריך לעבור ומאמץ צריך להשקיע כדי שזה יקרה, בעוד שפה אני יכול למצוא את עצמי משחית שעות בציפייה לפגישה שמבוטלת כלאחר יד. וזה בסדר. כי אני בוחר בכך. אבל לעיתים, די לי לפחות לתקופה בדיסוננס הזה, ואני צריך קצת שקט. 

יש פה כמה וכמה המכירים אותי אישית. זכיתי. זו זכייה ענקית. המחשבה שיש כאלה שקוראים גם את הפוסטים שלי כאן וגם את הפוסטים שלי בלינקדין…, נותנת לי לחשוב שבמקום מסוים הצלחתי ליצור לעצמי סוג של משהו שלם. האנשים האלה שנכנסו לחיי, לא צריכים את האתר הזה כדי להיות עמי בקשר, וזו בעיני ההצלחה הגדולה ביותר שלי פה. 

נראה לי שבתקופה הקרובה, אהיה פה - פחות. והבלוג הזה יחזור לתקופה הדוממת שלו. זה זמני כמובן, ותקופות כאלה היו ועוד תהיינה, ואולי בעוד שבוע או חודש או חצי שנה אחזור לפה בפוסטים מלאי שמחת לב וכאב לב, מי יודע(ת)? אבל לבינתיים, אני מניח את עט הנוצה שלי בחזרה במגירה ולמרות שבוודאי אציץ פה מידי פעם, אני מפנה את תשומת ליבי למקומות אחרים. 

(קצת אישי, אולי אישי מידי, אבל - בשביל זה המקום הזה, לא?)

״בואי נעשה משהו תרבותי היום. לא רוצה עוד פעם להיכנס איתך לחדר ולהיווכח כמה את כלבה טובה עם חורים משתוקקים. בואי נלך ונשתה יין, נאכל משהו טעים ונשב קצת יחד.״

״ואחרי זה נעסוק בחורים המשתוקקים שלי?״

״לא. היום נעשה משהו תרבותי.״ 

״נלך אולי לחנות סקס ונבחר משהו חדש? זה מספיק תרבותי בשבילך?״

״לא. אמרתי תרבותי. את יודעת מה, היום נלך למוזיאון. נראה קצת אומנות…״

זה מה שראינו. בסוף היא ניצחה. 

שם התמונה: עוד כלבה רעה זוחלת לתוך 2021 / איזבלה וולובניק

יום מלא בפגישות, שמתחיל בצפון השרון ועובר דרך אשדוד. אני אוהב את העיר הזו, ובעיקר אוהב לאכול בה במסעדה ביתית מסוימת שמגישה אוכל נהדר של אמא. כלומר לא האמא שלי, אבל בטח איזו אמא של מישהו שמבשלת מעולה, וטרי, וחם, עם המון פחמימות ושמן שאני לא אוכל. ובעצם למה להיאחז בסטראוטיפים? למה דווקא אוכל של אמא, אולי זה אפילו אוכל של אבא? שוב, בטח לא האבא שלי, אבל אולי יום אחד, הילדים שלי יאכלו צהריים באשדוד ויגידו שיש שם מסעדה מעולה שמגישה אוכל כמו של אבא (שלהם), רק עם פחמימות ושמן כי אבא מבשל בלי…, טוב זה לא ממש משנה. 

אני עושה סלטות לאחור ומפנה לעצמי 30 דקות בלו״ז, מגיע לאשדוד, מוצא חנייה (נס מס׳ 1), מתיישב ליד שולחן קטן ופנוי (נס מס׳ 2), ונותן לבעלת הבית לשים לי על השולחן כל מה שבא לה, כשאני מבקש מראש שאם אפשר אז בלי פחמימות ובלי המון שמן. דקות מספר לאחר מכן, נוחתות לי על השולחן 8 צלחות של סלטים מעשי ידיה שיבורכו (טובעים בשמן), צלחת ענקית של קוסקוס ועליו ירקות (ושמן), צלחת עם קציצות ברוטב (ושמן), ושתי חתיכות מפלצתיות של מפרום (בשמן כמובן), וחצי כיכר לחם שחור טרי של פעם. אני מחייך אליך ואומר תודה, ותוהה מה היה מגיע לשולחן אם לא הייתי מבקש את המנה נטולת הפחמימות והשמן. 

אני יושב וליבי טוב (השפעה ישירה כנראה של פחמימות ושמן אחרי זמן רב שלא…), כשלשולחן לידי מתיישבות שתי נשים מצודדות מראה, שמקדימות חיבוק ארוך ועז זו לזו כאשר אחת אומרת לרעותה: ״כמה התגעגעתי אליך, איזה ריח טוב יש לך, תמיד יש לך ריח טוב, התגעגעתי לריח שלך.״

חייכתי חיוך לעצמי (בפה מלא), חושב כמה זה פשוט. כמה חיבור של ריח, וגעגוע, הוא טבעי, אמיתי ויש לו מקום. סיימתי לאכול את כל הכמות שיכולתי (שהיתה הרבה פחות ממה שהיה על השולחן כמובן), גיליתי שלא התלכלכתי (נס מס׳ 3), ולקינוח פשפשתי במגירות המוח שלי בהן מתויגים ריחות יחד עם געגוע ספציפי ואין סוף זכרונות.

מפשפש, וחושב לעצמי כי במגירות האלה כדאי לפשפש באופן מדוד, פעם בזמן כזה או אחר, וליהנות, בדיוק כמו משילוב מדוד של פחמימות, שמן ובטן מלאה.