גיל 8, פעם שנייה באותו חודש בבית חולים. הפעם סדק בצלע וחתכים מעל הגבה שנזקקו להדבקה. 2 ילדים גדולים ממני בשנתיים, נותרו מאושפזים לכמה שעות עם חבלות. ההורים שלי יושבים איתי מול מנהל בית הספר, שבמבט חמור סבר מסביר להם כי ״הילד״ חסר איפוק, והוא שוקל להשעות אותו מבית הספר. היד של אבא שלי מחבקת אותי, בעודו עונה למנהל: ״אני מבין כי שני הנערים האלה איימו עליו, קרעו לו את התיק וניסו לגנוב לו את הקלמר.״ המנהל השיב, ושוב הדגיש את הצורך באיפוק, אבל הפעם בקול מתון יותר. אבא שלי הביט בעיני המנהל ואמר: ״אני אגיד לך מה נעשה. אתה תחזיר את הבן שלי ללימודים, והבן שלי לא יאבד את האיפוק שלו לעולם.״
חודש לאחר מכן, אבא שלי רושם אותי ללימודי אומנות לחימה במרכז המסחרי בשכונה ואני מכיר מורה דרך לחיים, שליווה אותי לאורך כל שנותיי עד שהחזיר נשמתו לבורא לפני מספר שנים. תרגול באיפוק מתוך כוח, במתינות ובשליטה עצמית, הפכו מאז לעניין שבשגרה. בגיל 15 הצטרף לחיים שלי עוד מורה דרך כשהתחלתי ללמוד אומנות לחימה נוספת, והוא מלווה אותי עד היום. דרך חיים.
במהלך השנים הכבשן הבוער בנשמה שלי, הלך והתעצם, אבל השליטה העצמית והאיפוק שלי התגברו שבעתיים גם הם. חמש שנים בצבא ביחידה מובחרת (ועד עכשיו במילואים), אין ספור מצבים שאי אפשר אפילו להתחיל ולכתוב עליהם, מספר תארים אקדמאים, עבודה אינטנסיבית בחו״ל ובארץ, התמחות בהתמודדות עם מצבי משבר ועוד כהנה וכהנה - ומעולם לא איבדתי את האיפוק והשליטה העצמית.
גם כשאני נותן לעצמי דרור ומשתלהב, האיפוק הנטוע בי שומר אותי מחובר לקרקע. מחושב. הכבשן הפועם בי לוהט, אבל לא שורף.
אני תוהה אם מולך, הייתי יכול לשחרר את האיפוק שלי. אם הייתי יכול להביט בך בעיניים אפלות, ולהניח עליך את הידיים שלי משוחררות הרסן. מה היית רואה אם היית מסתכלת לי אז עמוק בעיניים? האם היית רואה אש ולהבה ותוהו ובוהו וחושך על פני תהום? איך היית מרגישה שהייתי אוחז בצוואר שלך כשאת יודעת כי עכשיו, האיפוק אינו חלק ממני? שהגוף שלך - שלי, והנשמה שלך - שלי, ואני תובע אותם באופן מלא ומוחלט? איך היית מגיבה לידיעה הזו שבאותה נקודת זמן את מקבלת אותי כפי שאני ללא רסן? היית יכולה להתמודד עם העובדה שזה לא משחק, לא ״סשן״ או כל מילה מהונדסת כזו? היית מבינה שכמו טורנדו בלתי נשלט אני נוטל אותך, מכניס יד עמוק ולוקח אליי את הלב שלך, הנשמה, האוויר שבריאות שלך, העור החלק והיפה שלך, השפתיים המשורבבות, השדיים הזקורות האלה, הכוס החלק שלך שנוטף כרגע (כן, כרגע ממש), הישבן שלך שמתכווץ לו - לוקח את כל אלה ובנהמה לא מתפשרת עושה בהם כשלי? איך היית מרגישה אם לא הייתי עושה איתך אהבה, אלא בועל את הנשמה שלך, את החורים שלך? כן - בועל, באופן בו הסימנים שלי היו נשארים בך הרבה לאחר שוך הסערה? איך היית מרגישה אם האיפוק שלי רב השנים היה נסוג אל מול היצר שלי מולך? היית מכילה אותו? מכילה אותי? היית מפחדת? כמה היית מפחדת? היית בוכה? היית מגורה? ואולי הכל יחד? אולי תבדקי רגע בין הרגליים שלך ותגידי לי מה היית מרגישה?
אני יודע איך אני הייתי מרגיש, אם היית עומדת בזה. לא הייתי נותן לך לעולם ללכת.