אני נמצא במקום הזה זמן רב.
במובן מסוים, צד ספציפי בי פרוש בו, מפולח עד דק על גבי הבלוג הזה שנכתב במשך שנים ותקופות חיים.
יש פה רק חלק מסוים שלי, כמובן. חלק חשוב, מהותי, אבל מסוים - מאד. החלק הזה רחוק מלתת תמונה מלאה עליי, אולי ההפך אפילו. עטיפות החיים הנמצאות מעל החלק הזה (שגם הן חלק בלתי נפרד ממני), הרבה יותר דומיננטיות ביומיום. היומיום שלי מלא, עמוס, רווי במהות מסוגים שונים. וזה שונה. אני מחייך לעצמי נוכח המחשבה כמה קשה להיפגש איתי לשעה וכמה משוכות צריך לעבור ומאמץ צריך להשקיע כדי שזה יקרה, בעוד שפה אני יכול למצוא את עצמי משחית שעות בציפייה לפגישה שמבוטלת כלאחר יד. וזה בסדר. כי אני בוחר בכך. אבל לעיתים, די לי לפחות לתקופה בדיסוננס הזה, ואני צריך קצת שקט.
יש פה כמה וכמה המכירים אותי אישית. זכיתי. זו זכייה ענקית. המחשבה שיש כאלה שקוראים גם את הפוסטים שלי כאן וגם את הפוסטים שלי בלינקדין…, נותנת לי לחשוב שבמקום מסוים הצלחתי ליצור לעצמי סוג של משהו שלם. האנשים האלה שנכנסו לחיי, לא צריכים את האתר הזה כדי להיות עמי בקשר, וזו בעיני ההצלחה הגדולה ביותר שלי פה.
נראה לי שבתקופה הקרובה, אהיה פה - פחות. והבלוג הזה יחזור לתקופה הדוממת שלו. זה זמני כמובן, ותקופות כאלה היו ועוד תהיינה, ואולי בעוד שבוע או חודש או חצי שנה אחזור לפה בפוסטים מלאי שמחת לב וכאב לב, מי יודע(ת)? אבל לבינתיים, אני מניח את עט הנוצה שלי בחזרה במגירה ולמרות שבוודאי אציץ פה מידי פעם, אני מפנה את תשומת ליבי למקומות אחרים.
(קצת אישי, אולי אישי מידי, אבל - בשביל זה המקום הזה, לא?)