|
|
|
בשוך הסערה, עת הלמות הלב נדמו והחיים שבו למסלולם, ואדוות הגלים פנו מחדש ללטף מ-עדנ-ות את פאתי הנפש פנימה, וחלקה המבורך של השגרה חזר למעוננו, נותרה חברות, יציבה כשהיתה, בסיס יצוק איתן לכל מה שבעבר סער וחולל ופילח דממה של גוף ונפש, ולעיתים חיבוק אמיץ וחיוך של אמת ממלאים באוויר נקי וטוב, בדיוק את החללים בהם הוא נדרש.
אני נמצא בשבועות של סגירת מעגלים בכל מיני מקומות, גם גאוגרפית, גם נפשית והיום גם צנחתי שוב לאחר הפציעה האחרונה, בדיוק חודש לאחריה כפי שהבטחתי לעצמי. נאלצתי קצת לעוות את האמת לפני הצניחה ולומר שהכל 100% למרות שזה עדיין לא בדיוק נכון, אבל זה לא באמת שינה שום דבר לאף אחד, והכל עבר בשלום ואפילו ממש נהניתי.
שמח וטוב לב הגעתי הביתה לאחר מכן, סוחב איתי שני חברים (אחד מהם הוא ש׳ הרופא שסחב אותי בפעם האחרונה למיון), פתחתי את ארון המטבח כדי להוציא כוסות ולמזוג לנו קצת מים, והנה…, מתנתק לו המדף וכל הסרוויס החגיגי מהחרסינה הכבדה נופל לי על הראש. רעש, בלגן, שברים וזכוכיות בכל עבר, ואני במרכז שם מנסה להבין מה בדיוק קורה וחש את טיפות הדם החמות האלה מטפטפות, מתחיל לצחוק ומבין שכנראה נדונתי להגיע למיון גם היום. ש׳ שהיה עסוק בלדבר עם הבן שלי על אסטרטגיה בגרסה החדשה של פיפ״א, למוד ניסיון, ישר ניגש אליי והחל לאמוד את הנזק, לספוג את הדם ולשאול אם הצחוק המתגלגל שלי זו פגיעת מוח. בסופו של דבר גם האירוע הזה הסתיים בחבישה מקומית, וקצת כאב ראש שאני מניח שיעבור בעוד מספר ימים.
מזל שכוסות היין מאוכסנות במדף אחר, כך שלפחות יין, יכולנו לשתות, במיוחד תחת דעתו המלומדה של ש׳ לפיה אלכוהול במידה מספקת יפיג מעט את הכאב.
מסקנות: כשנסגר מעגל אחד, מתחיל להצטייר לו מעגל אחר. החום והריח של טיפות דם מרגיש דומה, בין אם הן זולגות בבית כשנפתח לך הראש מהסרוויס שנפל עליו, ובין אם הן זולגות מרסיס שפגע בשולי הקסדה, ובכל מקרה ש’ קר הרוח מטפל בכך באופן דומה. מי שלא עושה דברים לא נפגע, וההפך. וזה נכון בכל מובן.
אבא, בן זוג, מנהל, חייל ומפקד, בן, אח, חבר, תומך, מנחה, מתייעץ, חותך, מחליט, מהורהר, מתחבט, רוצה, מתלבט ועוד כל כך הרבה דברים שמרכיבים את היומיום.
ולעומת זאת יש את הבועה שהיתה לנו לזמן קצר. בה העולם עצר מלכת לרגע. והיינו שם רק שנינו. כל הלבטים, השאלות והספקות הונחו לשבריר שניה בצד, עבור עור בעור, מגע שהעביר זרמי חשמל בגוף, ריח מוכר מגלגולים קודמים ושלמות של רגע.
יושב פה כרגע בניכר ליד הפארק לקפה של בוקר, לפני תחילת היום העמוס, ורואה ילדים משחקים, מפריחים בועות לחלל האוויר, ואחד מהם בוכה כשהבועה הגדולה אותה הצליח ליצור, מתפוצצת.
שוקל לרגע לגשת לילד הזה, ובמבט מנחם להסביר לו שזה בסדר, ושיחזיר את החיוך לשפתיו, כי טבען של בועות להתפוצץ ושל החיים להימשך מחוצה להן.
נתב״ג, שוב פעם, עובר את המסלול המוכר ומתיישב בטרקלין.
עוטה ארשת פנים עניינית.
באמת שהכל בסדר. אני גם לא לבד, הפעם, מנהל שיחה ערה עם אלה שאיתי.
ואז פתאום משום מקום הריח הזה שלך.
מסתכל ימינה, שמאלה, זה לא הגיוני הרי. אין סיכוי שאת פה, וגם אם כן אני לא באמת הייתי יכול להריח אותך מבין כל האנשים.
אבל הריח פה וזה חזק ממני, ואני קם ומסתובב כמו חיית טרף במהלך ציד, וכמובן שמוצא כלום ושום דבר. אחרי כמה דקות כאלה מתיישב בחזרה בכורסה הנוחה הזו מידי, ונושם, מבין שאין שליטה בגעגוע, ואפילו שהוא כבר לא נוכח במלוא עוזו הוא עדיין יכול להתפרץ ככה פתאום באופן בלתי מוזמן, לאחוז את החושים ולהזכיר לך, רק לרגע, מציאוּת של פעם.
לוגם מהקפה, עוטה מחדש ארשת פנים עניינית, וממשיך. תמיד קדימה. עוד מעט ממריאים.
עוד לילה של נדודי שינה ויעפת שמסתיים הפעם ביבשת שלנו. עוד מעט בבית סוף סוף.
מגיע, מבלה קצת עם בני המשפחה, מרגיש את העייפות מתפשטת. לא ישנתי כמעט שבוע. מחליט לעשות את הפעולה הכי מתבקשת בנסיבות העניין, ולצאת לריצה ולשחייה בים, לבדוק אם האיברים כבר חזרו לרמת תפקוד שמספיקה למנוע ממני מלטבוע בגלים.
יוצא, מתחיל ברוטינה, הים לא רגוע בכלל ומנגד יד שמאל עוד לא חזרה לעצמה ומתעייפת מהר, וגם הנשימה עדיין לא ממש כרגיל, אבל בדרך כזו או אחרת סיימתי בכבוד וגם בחיים.
יוצא, רועד קצת, העייפות בסך הכל משפיעה, מתנגב ועומד לשים על עצמי חולצה, ורואה אותה לפתע מסתכלת עליי, יושבת לבד על החוף מהורהרת ויפה כמו תמונה. צוחק לעצמי קצת, והיא מחייכת ושואלת מדוע. עונה לה כי הופתעתי לראות דבר כל כך מושלם בחוף השומם, וגם כי היא יושבת עם סוודר, מעיל ויחפה וזה מצחיק ונחמד.
היא מביטה בי, ואני מרגיש פתאום קצת לא נוח. עם זקן של יומיים לא מגולח, חצי ערום וקצת רועד, חצי מפורק באופן כללי, והיא כזו מושלמת.
ועכשיו מסתבר שתורה לצחוק. ותורי לשאול למה. ובישירות שכמעט העיפה אותי לים בחזרה היא עונה לי, שהיא צוחקת כי אני עומד, רועד מקור אבל מחייך ובוהה לה בכפות הרגליים היחפות.
הסמקתי והתחלתי לגמגם. והיא שאלה אותי אם אני רוצה ללבוש את החולצה הקצרה הזו שלא נראה שתחמם אותי יותר מידי, ולשבת ״פה למטה״ והצביעה אל עבר רגליה ולדבר קצת.
הפכתי ליותר אדום מהרגיל והנהנתי כמו דביל, לבשתי את החולצה הקצרה שגם ככה היתה חצי ספוגה במים ובחול, והתיישבתי לרגליה, ודיברנו. לא היה שם יותר מאשר מילים, אבל עבורי לפחות המילים הפיחו רוח.
אני עכשיו בבית, אחרי מקלחת רותחת, קפה חזק ותגלחת... עוד שעתיים יגיעו חברים ונאכל ארוחת ערב ונשתה קצת יין. הפעם אני לא אבשל אלא נזמין, אבל אני כבר לא עייף. כי אין כמו שיחה נעימה לרגליה של אישה-בחורה קסומה, כדי לנער יעפת ושלל תחלואים.
ביום ראשון אני שוב טס. הפעם לכמעט שבועיים. אבל את שמסתובבת בים בקור ומדברת עם גברים זרים ולא מגולחים, אם את במקרה פה וקוראת את זה - מחר אני מתכוון לרוץ שוב. תחכי לי שם? הפעם אוכל לשבת קרוב קצת יותר לרגלייך. היה לי נעים, שם.
בחודש הקרוב אני צפוי להיות יותר בחו״ל מאשר בבית.
וכשיצרתי קשר עם (סוג של) ידידה טובה באחד מהיעדים, בשאלה אם היא צפויה להיות בבית בסופ״ש שכן אם כן, אאריך במעט את הנסיעה, היא שתקה לרגע ושאלה - ״ז׳, אתה צריך שאהיה בבית?״ שתקתי לרגע, ועניתי - ״כן״.
״אז אני אהיה, ואתה מוזמן״ היא ענתה.
עברנו לא מעט, שנינו. מכל הקצוות של השוט. פגשתי אותה לפני 10 שנים במסיבה שאירגנו זוג חברים באיזה מרתף הזוי במנהטן, ונפרדנו לשלום 3 ימים לאחר מכן ששבתי ארצה. היא הראשונה שהוציאה ממני גם פן אחר לזה ״הנשלט״. היא אמנם צעירה ממני בכמעט שני עשורים, אבל החיבור שהיה בינינו היה מיידי. ובכלל, כאשר מדובר בקשר שמערב חוכמה (מטורפת) וכאב, ובעילה של רגש, וגם של גוף, ושל שני אנשים שאוהבים לפסוע על הקצה, ממש על הקצה, ואז לקחת צעד קטן נוסף קדימה - אז התוצאה היא החתמה שאינה חולפת בקלות. ועל אף שאפשר לסכם את סך הימים המלאים שהיינו יחד בעשור האחרון על כפות הידיים של שלושה אנשים בריאים בגופם, החיבור שלנו אמיץ וחזק על פני שנים ויבשות.
בעוד שבוע וחצי ניפגש, ואין לי מושג אמיתי מה יהיה. אני יודע רק, שיש מקומות מסוימים בעולם, נדירים שבנדירים, בהם אני יכול להרפות לרגע ולנוח. ובקרוב אהיה בדיוק שם.
הבטחתי לעצמי שאני חוזר תוך שבוע ל- 80%, מה שהסתבר כיומרני מעט נוכח הצלעות הפגועות בצד שמאל יותר משחשבתי.
אבל אני לא מפר הבטחות אף פעם, גם לא לעצמי, אז סיימתי הבוקר 8 ק״מ ב- 80% מהזמן הרגיל שלי. שזה בערך, לעמוד בהבטחה, כי בחודש האחרון עליתי מ- 10 ק״מ ל- 15 ק״מ ולשחות בים עוד לא באמת חזרתי, וגם רצתי במכון ולא בחוץ כדי שזה יהיה בסביבה סטרילית, אבל עצמי סלח לי על חוסר ההלימה המוחלטת בין ההבטחה לבין הביצוע שלה.
כשאני יורד ממכשיר הריצה, נושם בחצאים ומנסה לחשוב מה לעזאזל עבר לי בראש לאמץ ככה את הצלעות שלי, שבאותו רגע רצו להתנקם בי על המאמץ הזה ולצאת החוצה מבית החזה, ומבין שאני נראה באותו רגע כמו מישהו שחטף כדור, או לפחות בעיטה, בצד שמאל, ומשמיע כל מיני קולות חרחור לא מושכים בעליל, אני שומע צחוק מתגלגל מוכר מאחוריי וקול שקט ויציב ששואל ״היי ז׳, מה כבר עשית לעצמך?״
לקח לי חצי שנייה להסתובב ולהבין תוך כדי במי מדובר. מה הסיכוי שדווקא אותה אני אפגוש פה ב 08:00 ביום שבת, כשאני נראה כמו פיל חצי מת. ומנגד, היא ראתה אותי כבר … איך נאמר … במצבים יותר חשופים מזה.
ניסיתי לחייך בלי שזה יראה עקום מידי, כי לחייך ולנשום באותו רגע היה מאד קשה ביחד, וזה הצחיק אותה עוד יותר, ומשם עברנו לקפה למטה ומסתבר שהיא עברה לסביבה שלי ונרשמה למכון השכונתי, ואחרי חמש דקות גם הצלחתי לדבר בלי להיאנח מכאבים וגם היא הפסיקה לצחוק (כמעט לגמרי), והדבר הכי משעשע היה שהיא בכלל לא התפלאה שנפצעתי, ושאני חושב שאני יכול לחזור לעצמי אחרי שבוע, מה שכנראה אומר שיש נשים שעבורן אני ממש צפוי.
המשך לא יהיה לזה, מהמון סיבות, אבל למען האמת גם לא צריך. לא כל קו שמתחיל להימתח אמור ליצור צורה שלמה ומלאה ומובנת. ולפעמים דווקא קווים מתוחים במרחב שלנו, ספונטנית, ללא צורך בהתחלה או בסיום, יוצרים תמונה מושלמת, כי גם באומנות וגם בחיים, אין כללים ברורים, אין רע מוחלט או טוב מוחלט, יש רושם ופרשנות אישית ובסוף מצפן אמיתי ונכון אחד. הלב שלנו.
מסתבר שהזמנתי אליי זה מכבר את הצוות לארוחת ערב. עם כל מה שקורה אצלי אני די שכחתי, הם זכרו, כך שבשעה 19:00 התייצבו אצלי כולם על בנות הזוג, ואני התחלתי להוציא בקבוקי יין ממקרר היין ו- 10 ק״ג בשר שנכנסו מבעוד מועד לתנור ומיני מגדנות.
המון אוכל, המון יין, וחבורת אנשים שצועדים יחד 30 שנים בשבילים שרק מעטי מעט מכירים. וככל שהקיבה מתמלאת, והאלכוהול זורם, הקרבה הזו שמהולה בזכרונות של דם ואש ושניים שלא איתנו פה, גוברת.
כשנגמר היין נפתחו 2 בקבוקי וויסקי, ועברנו למרפסת הגדולה. הנשים נשארו בשלהן בסלון. וצחקנו, ובכינו, ודיברנו, ונזכרנו. והפצע הזה שמגרד בנשמה על האחים שלנו שלא פה איתנו, מגרד ומגרד, וכולם קצת מושפעים מהאלכוהול ומתחילים לקרוא זה לזה בכינויים מפעם, ו- נ׳ ו- א׳ קוראים לי בהיסח הדעת בכינוי שלא שמעתי זמן לא מבוטל.
ואני יושב איתם עכשיו. ממש עכשיו. וחושב כמה השנים האלה דפקו אותנו, וכמה אני אוהב אותם. ולא רק אותם. גם אותך, סעמק. וכמה זה דפוק שזה ככה.
יש הרבה סוגים של אהבה. וכולם טובים ונכונים. ולא את כולם ניתן לממש. מחבק את האחים שלי לפני שהם הולכים איש איש לדרכו, זוכר את החיבוק האחרון שלי איתך, מסיים את הוויסקי, ומחייך.
(נכתב תחת השפעה של (הרבה) אלכוהול ושל תעצומות נפש)
חוק ראשון בניווט: כשאתה מתברבר, חזור לאחור לנקודה האחרונה בה ידעת בדיוק איפה אתה נמצא.
אני מנווט כל החיים שלי. והלכתי קצת לאיבוד.
והתכתבות מלאה בחוכמה ובכנות שבאה מתוך לב, החזירה אותי בדיוק לנקודה האחרונה בה ידעתי אנה אני בא ולאן אני הולך.
לא חייבים לדעת לזהות את כוכב הצפון, על מנת להיות כזו.
נושם, מחייך, חוזר ליהנות מהדרך.
הלבנה בוהקת באור נגוהות, בשמיים שלי ♥️
