הבטחתי לעצמי שאני חוזר תוך שבוע ל- 80%, מה שהסתבר כיומרני מעט נוכח הצלעות הפגועות בצד שמאל יותר משחשבתי.
אבל אני לא מפר הבטחות אף פעם, גם לא לעצמי, אז סיימתי הבוקר 8 ק״מ ב- 80% מהזמן הרגיל שלי. שזה בערך, לעמוד בהבטחה, כי בחודש האחרון עליתי מ- 10 ק״מ ל- 15 ק״מ ולשחות בים עוד לא באמת חזרתי, וגם רצתי במכון ולא בחוץ כדי שזה יהיה בסביבה סטרילית, אבל עצמי סלח לי על חוסר ההלימה המוחלטת בין ההבטחה לבין הביצוע שלה.
כשאני יורד ממכשיר הריצה, נושם בחצאים ומנסה לחשוב מה לעזאזל עבר לי בראש לאמץ ככה את הצלעות שלי, שבאותו רגע רצו להתנקם בי על המאמץ הזה ולצאת החוצה מבית החזה, ומבין שאני נראה באותו רגע כמו מישהו שחטף כדור, או לפחות בעיטה, בצד שמאל, ומשמיע כל מיני קולות חרחור לא מושכים בעליל, אני שומע צחוק מתגלגל מוכר מאחוריי וקול שקט ויציב ששואל ״היי ז׳, מה כבר עשית לעצמך?״
לקח לי חצי שנייה להסתובב ולהבין תוך כדי במי מדובר. מה הסיכוי שדווקא אותה אני אפגוש פה ב 08:00 ביום שבת, כשאני נראה כמו פיל חצי מת. ומנגד, היא ראתה אותי כבר … איך נאמר … במצבים יותר חשופים מזה.
ניסיתי לחייך בלי שזה יראה עקום מידי, כי לחייך ולנשום באותו רגע היה מאד קשה ביחד, וזה הצחיק אותה עוד יותר, ומשם עברנו לקפה למטה ומסתבר שהיא עברה לסביבה שלי ונרשמה למכון השכונתי, ואחרי חמש דקות גם הצלחתי לדבר בלי להיאנח מכאבים וגם היא הפסיקה לצחוק (כמעט לגמרי), והדבר הכי משעשע היה שהיא בכלל לא התפלאה שנפצעתי, ושאני חושב שאני יכול לחזור לעצמי אחרי שבוע, מה שכנראה אומר שיש נשים שעבורן אני ממש צפוי.
המשך לא יהיה לזה, מהמון סיבות, אבל למען האמת גם לא צריך. לא כל קו שמתחיל להימתח אמור ליצור צורה שלמה ומלאה ומובנת. ולפעמים דווקא קווים מתוחים במרחב שלנו, ספונטנית, ללא צורך בהתחלה או בסיום, יוצרים תמונה מושלמת, כי גם באומנות וגם בחיים, אין כללים ברורים, אין רע מוחלט או טוב מוחלט, יש רושם ופרשנות אישית ובסוף מצפן אמיתי ונכון אחד. הלב שלנו.