מסתבר שהזמנתי אליי זה מכבר את הצוות לארוחת ערב. עם כל מה שקורה אצלי אני די שכחתי, הם זכרו, כך שבשעה 19:00 התייצבו אצלי כולם על בנות הזוג, ואני התחלתי להוציא בקבוקי יין ממקרר היין ו- 10 ק״ג בשר שנכנסו מבעוד מועד לתנור ומיני מגדנות.
המון אוכל, המון יין, וחבורת אנשים שצועדים יחד 30 שנים בשבילים שרק מעטי מעט מכירים. וככל שהקיבה מתמלאת, והאלכוהול זורם, הקרבה הזו שמהולה בזכרונות של דם ואש ושניים שלא איתנו פה, גוברת.
כשנגמר היין נפתחו 2 בקבוקי וויסקי, ועברנו למרפסת הגדולה. הנשים נשארו בשלהן בסלון. וצחקנו, ובכינו, ודיברנו, ונזכרנו. והפצע הזה שמגרד בנשמה על האחים שלנו שלא פה איתנו, מגרד ומגרד, וכולם קצת מושפעים מהאלכוהול ומתחילים לקרוא זה לזה בכינויים מפעם, ו- נ׳ ו- א׳ קוראים לי בהיסח הדעת בכינוי שלא שמעתי זמן לא מבוטל.
ואני יושב איתם עכשיו. ממש עכשיו. וחושב כמה השנים האלה דפקו אותנו, וכמה אני אוהב אותם. ולא רק אותם. גם אותך, סעמק. וכמה זה דפוק שזה ככה.
יש הרבה סוגים של אהבה. וכולם טובים ונכונים. ולא את כולם ניתן לממש. מחבק את האחים שלי לפני שהם הולכים איש איש לדרכו, זוכר את החיבוק האחרון שלי איתך, מסיים את הוויסקי, ומחייך.
(נכתב תחת השפעה של (הרבה) אלכוהול ושל תעצומות נפש)