בחודש הקרוב אני צפוי להיות יותר בחו״ל מאשר בבית.
וכשיצרתי קשר עם (סוג של) ידידה טובה באחד מהיעדים, בשאלה אם היא צפויה להיות בבית בסופ״ש שכן אם כן, אאריך במעט את הנסיעה, היא שתקה לרגע ושאלה - ״ז׳, אתה צריך שאהיה בבית?״ שתקתי לרגע, ועניתי - ״כן״.
״אז אני אהיה, ואתה מוזמן״ היא ענתה.
עברנו לא מעט, שנינו. מכל הקצוות של השוט. פגשתי אותה לפני 10 שנים במסיבה שאירגנו זוג חברים באיזה מרתף הזוי במנהטן, ונפרדנו לשלום 3 ימים לאחר מכן ששבתי ארצה. היא הראשונה שהוציאה ממני גם פן אחר לזה ״הנשלט״. היא אמנם צעירה ממני בכמעט שני עשורים, אבל החיבור שהיה בינינו היה מיידי. ובכלל, כאשר מדובר בקשר שמערב חוכמה (מטורפת) וכאב, ובעילה של רגש, וגם של גוף, ושל שני אנשים שאוהבים לפסוע על הקצה, ממש על הקצה, ואז לקחת צעד קטן נוסף קדימה - אז התוצאה היא החתמה שאינה חולפת בקלות. ועל אף שאפשר לסכם את סך הימים המלאים שהיינו יחד בעשור האחרון על כפות הידיים של שלושה אנשים בריאים בגופם, החיבור שלנו אמיץ וחזק על פני שנים ויבשות.
בעוד שבוע וחצי ניפגש, ואין לי מושג אמיתי מה יהיה. אני יודע רק, שיש מקומות מסוימים בעולם, נדירים שבנדירים, בהם אני יכול להרפות לרגע ולנוח. ובקרוב אהיה בדיוק שם.
