עוד לילה של נדודי שינה ויעפת שמסתיים הפעם ביבשת שלנו. עוד מעט בבית סוף סוף.
מגיע, מבלה קצת עם בני המשפחה, מרגיש את העייפות מתפשטת. לא ישנתי כמעט שבוע. מחליט לעשות את הפעולה הכי מתבקשת בנסיבות העניין, ולצאת לריצה ולשחייה בים, לבדוק אם האיברים כבר חזרו לרמת תפקוד שמספיקה למנוע ממני מלטבוע בגלים.
יוצא, מתחיל ברוטינה, הים לא רגוע בכלל ומנגד יד שמאל עוד לא חזרה לעצמה ומתעייפת מהר, וגם הנשימה עדיין לא ממש כרגיל, אבל בדרך כזו או אחרת סיימתי בכבוד וגם בחיים.
יוצא, רועד קצת, העייפות בסך הכל משפיעה, מתנגב ועומד לשים על עצמי חולצה, ורואה אותה לפתע מסתכלת עליי, יושבת לבד על החוף מהורהרת ויפה כמו תמונה. צוחק לעצמי קצת, והיא מחייכת ושואלת מדוע. עונה לה כי הופתעתי לראות דבר כל כך מושלם בחוף השומם, וגם כי היא יושבת עם סוודר, מעיל ויחפה וזה מצחיק ונחמד.
היא מביטה בי, ואני מרגיש פתאום קצת לא נוח. עם זקן של יומיים לא מגולח, חצי ערום וקצת רועד, חצי מפורק באופן כללי, והיא כזו מושלמת.
ועכשיו מסתבר שתורה לצחוק. ותורי לשאול למה. ובישירות שכמעט העיפה אותי לים בחזרה היא עונה לי, שהיא צוחקת כי אני עומד, רועד מקור אבל מחייך ובוהה לה בכפות הרגליים היחפות.
הסמקתי והתחלתי לגמגם. והיא שאלה אותי אם אני רוצה ללבוש את החולצה הקצרה הזו שלא נראה שתחמם אותי יותר מידי, ולשבת ״פה למטה״ והצביעה אל עבר רגליה ולדבר קצת.
הפכתי ליותר אדום מהרגיל והנהנתי כמו דביל, לבשתי את החולצה הקצרה שגם ככה היתה חצי ספוגה במים ובחול, והתיישבתי לרגליה, ודיברנו. לא היה שם יותר מאשר מילים, אבל עבורי לפחות המילים הפיחו רוח.
אני עכשיו בבית, אחרי מקלחת רותחת, קפה חזק ותגלחת... עוד שעתיים יגיעו חברים ונאכל ארוחת ערב ונשתה קצת יין. הפעם אני לא אבשל אלא נזמין, אבל אני כבר לא עייף. כי אין כמו שיחה נעימה לרגליה של אישה-בחורה קסומה, כדי לנער יעפת ושלל תחלואים.
ביום ראשון אני שוב טס. הפעם לכמעט שבועיים. אבל את שמסתובבת בים בקור ומדברת עם גברים זרים ולא מגולחים, אם את במקרה פה וקוראת את זה - מחר אני מתכוון לרוץ שוב. תחכי לי שם? הפעם אוכל לשבת קרוב קצת יותר לרגלייך. היה לי נעים, שם.
