אני נמצא בשבועות של סגירת מעגלים בכל מיני מקומות, גם גאוגרפית, גם נפשית והיום גם צנחתי שוב לאחר הפציעה האחרונה, בדיוק חודש לאחריה כפי שהבטחתי לעצמי. נאלצתי קצת לעוות את האמת לפני הצניחה ולומר שהכל 100% למרות שזה עדיין לא בדיוק נכון, אבל זה לא באמת שינה שום דבר לאף אחד, והכל עבר בשלום ואפילו ממש נהניתי.
שמח וטוב לב הגעתי הביתה לאחר מכן, סוחב איתי שני חברים (אחד מהם הוא ש׳ הרופא שסחב אותי בפעם האחרונה למיון), פתחתי את ארון המטבח כדי להוציא כוסות ולמזוג לנו קצת מים, והנה…, מתנתק לו המדף וכל הסרוויס החגיגי מהחרסינה הכבדה נופל לי על הראש. רעש, בלגן, שברים וזכוכיות בכל עבר, ואני במרכז שם מנסה להבין מה בדיוק קורה וחש את טיפות הדם החמות האלה מטפטפות, מתחיל לצחוק ומבין שכנראה נדונתי להגיע למיון גם היום. ש׳ שהיה עסוק בלדבר עם הבן שלי על אסטרטגיה בגרסה החדשה של פיפ״א, למוד ניסיון, ישר ניגש אליי והחל לאמוד את הנזק, לספוג את הדם ולשאול אם הצחוק המתגלגל שלי זו פגיעת מוח. בסופו של דבר גם האירוע הזה הסתיים בחבישה מקומית, וקצת כאב ראש שאני מניח שיעבור בעוד מספר ימים.
מזל שכוסות היין מאוכסנות במדף אחר, כך שלפחות יין, יכולנו לשתות, במיוחד תחת דעתו המלומדה של ש׳ לפיה אלכוהול במידה מספקת יפיג מעט את הכאב.
מסקנות: כשנסגר מעגל אחד, מתחיל להצטייר לו מעגל אחר. החום והריח של טיפות דם מרגיש דומה, בין אם הן זולגות בבית כשנפתח לך הראש מהסרוויס שנפל עליו, ובין אם הן זולגות מרסיס שפגע בשולי הקסדה, ובכל מקרה ש’ קר הרוח מטפל בכך באופן דומה. מי שלא עושה דברים לא נפגע, וההפך. וזה נכון בכל מובן.
