בוקר שישי. לא צנחתי כבר למעלה מחודש. קובעים מוקדם, החבורה הקבועה. קפה וקצת שיח לפני שמתחילים. לא צריכים הרבה מילים. נ׳ מוציא עוגה קטנה, מסתבר שהצניחה היום היא ה- 1,100 שלי. לא ממש זכרתי. הוא כן.
על פי מאמר שפורסם באיגוד הצניחה הבריטי, צניחה חופשית כרוכה בפציעה מסוימת באופן סטטיסטי, אחת ל- 1,100 צניחות. ישנן כל מיני סוגים של פציעות אפשריות, צניחה בסופו של דבר זה ספורט שאינו נטול סכנה, החל ממוות וכלה בפציעות קלות, שפשופים ושריטות.
מזג אוויר לא ממש מזהיר היום, אבל עדיין בגבול המותר. בשלב מסוים דברים החלו קצת להסתבך, ובשניות הללו לפני שהתרסקתי, הבנתי מה הולך לקרות ובאופן די אינסטינקטיבי צמצמתי את הנזק והקרבתי את יד שמאל. ש׳ אמנם אינו אורתופד אבל הוא רופא, והוא התעלם מהצחוק שלי שנפלתי בסטטיסטיקה וליווה אותי לחדר המיון, ובכל תהליך הקיבוע.
אני לא לוקח משככי כאבים אלא אם זה נכפה עליי. כאב פיזי, הוא דבר שניתן להתגבר עליו, להכיל אותו, לפתח את השליטה הזו על הגוף והנפש כדי לפוגג אותו עמוק בפנים. זה הרבה יותר קשה לעשות כשמדובר בכאב של נפש, ולזה - אין ממש משככים. רק הזמן.
אני מטופל, חבוש וכואב, אבל מתכוון מחר לקום לריצת הבוקר שלי (הרגליים לא נפגעו). עוד חודש אחזור לעצמי באופן מלא. בכל התחומים ולגבי כל הפציעות. בינתיים אני מרים כוס מים (ביד ימין) לחיי הסטטיסטיקה, ומנסה להבין איך לעזאזל אני אמור לטגן שניצלים במצב הזה. להקליד, הצלחתי, כך שאני מניח שגם לזה אמצא פתרון (:
