יום מלא בפגישות, שמתחיל בצפון השרון ועובר דרך אשדוד. אני אוהב את העיר הזו, ובעיקר אוהב לאכול בה במסעדה ביתית מסוימת שמגישה אוכל נהדר של אמא. כלומר לא האמא שלי, אבל בטח איזו אמא של מישהו שמבשלת מעולה, וטרי, וחם, עם המון פחמימות ושמן שאני לא אוכל. ובעצם למה להיאחז בסטראוטיפים? למה דווקא אוכל של אמא, אולי זה אפילו אוכל של אבא? שוב, בטח לא האבא שלי, אבל אולי יום אחד, הילדים שלי יאכלו צהריים באשדוד ויגידו שיש שם מסעדה מעולה שמגישה אוכל כמו של אבא (שלהם), רק עם פחמימות ושמן כי אבא מבשל בלי…, טוב זה לא ממש משנה.
אני עושה סלטות לאחור ומפנה לעצמי 30 דקות בלו״ז, מגיע לאשדוד, מוצא חנייה (נס מס׳ 1), מתיישב ליד שולחן קטן ופנוי (נס מס׳ 2), ונותן לבעלת הבית לשים לי על השולחן כל מה שבא לה, כשאני מבקש מראש שאם אפשר אז בלי פחמימות ובלי המון שמן. דקות מספר לאחר מכן, נוחתות לי על השולחן 8 צלחות של סלטים מעשי ידיה שיבורכו (טובעים בשמן), צלחת ענקית של קוסקוס ועליו ירקות (ושמן), צלחת עם קציצות ברוטב (ושמן), ושתי חתיכות מפלצתיות של מפרום (בשמן כמובן), וחצי כיכר לחם שחור טרי של פעם. אני מחייך אליך ואומר תודה, ותוהה מה היה מגיע לשולחן אם לא הייתי מבקש את המנה נטולת הפחמימות והשמן.
אני יושב וליבי טוב (השפעה ישירה כנראה של פחמימות ושמן אחרי זמן רב שלא…), כשלשולחן לידי מתיישבות שתי נשים מצודדות מראה, שמקדימות חיבוק ארוך ועז זו לזו כאשר אחת אומרת לרעותה: ״כמה התגעגעתי אליך, איזה ריח טוב יש לך, תמיד יש לך ריח טוב, התגעגעתי לריח שלך.״
חייכתי חיוך לעצמי (בפה מלא), חושב כמה זה פשוט. כמה חיבור של ריח, וגעגוע, הוא טבעי, אמיתי ויש לו מקום. סיימתי לאכול את כל הכמות שיכולתי (שהיתה הרבה פחות ממה שהיה על השולחן כמובן), גיליתי שלא התלכלכתי (נס מס׳ 3), ולקינוח פשפשתי במגירות המוח שלי בהן מתויגים ריחות יחד עם געגוע ספציפי ואין סוף זכרונות.
מפשפש, וחושב לעצמי כי במגירות האלה כדאי לפשפש באופן מדוד, פעם בזמן כזה או אחר, וליהנות, בדיוק כמו משילוב מדוד של פחמימות, שמן ובטן מלאה.