פנחס שדה היה אחד מהיוצרים יוצאי הדופן בהם נתקלתי.
את ״החיים כמשל״, קראתי מספר פעמים, ולאחרונה (ממש) פעם נוספת.
אומרים (גבריאל רעם) כי פנחס שדה, ״במקום שייכות - דגל בגעגועים, במקום בקשר יציב - בקשר המבוסס על ערגה מתמדת, במקום בקביעות - בנדידה פנימית סביב החלל הענק של הקיום האנושי.״ והדבר אכן ניכר בכתבים שלו.
נתקלתי בגישה הזו גם בחיים עצמם, ולמען האמת, אני לא מבין אותה. מדוע געגועים אינם יכולים להיות חלק מקשר יציב? מדוע קביעות אינה יכולה להיות מעוגנת בערגה מתמדת?
הבדסמ שלי מורכב מגעגוע, כמיהה וערגה מתמדת. גם כנשלט, וגם כשולט (גם אם באופן שונה). ואני מקבל את הרגשות הללו, מאמץ אותם. הכאב הזה גורם לי להרגיש, באמת - להרגיש. וההרגשה הזו יכולה להתבסס רק כשיש קשר יציב וקבוע. אחרת, היא אינה אמת. והיא קיימת גם אם אתה משמש כנשלט חרוף, או כשולט כל-יכול. אם אין רגש, אין אמת. אם אין געגוע וכמיהה - אין אמת. ואם אין קביעות ויציבות - אין אמת. ואם אין פחד מכל אלה - גם אז אין אמת - כי להרגיש, באמת - זה (ממש ממש) מפחיד.
או במילותיו של פנחס שדה מתוך אותה יצירה מופלאה: ״אולי, באמת, רציתי רק להיות מאושר, זאת אומרת, לסבול?״
אז אני כרגע (עדיין) מתגעגע, וסובל (וקורא שוב את פנחס שדה). אבל ללא יציבות וקביעות, אלה יפוגו. עד לעונג הבא (:
