היא היתה שלי, כל כך שלי, ואני הייתי הכי שלה שאפשר.
זה היה מספיק מזמן כדי ששנינו נשנה את קידומת הגיל שהיתה לנו אז, ומספיק קרוב בכדי ששנינו נזכור היטב איך זה הרגיש.
כשנפרדנו, מהסיבות הכי נכונות שהיו אז, רגע לפני שהסתובבנו והלכנו איש-אישה לדרכנו בפעם האחרונה, היא חיבקה אותי, קברה את ראשה בצווארי ושאפה אותי עמוק אליה, כמי שמנסה להיאחז בנשימתה האחרונה בשברירי מהות המחברת אותה עדיין אליי. אני עדיין זוכר את הריח שלה, ואיך העור שלה הרגיש, שנייה לפני שפסענו דומם לדרך נפרדת.
הייתי מרוסק לחתיכות, אבל בסופו של דבר החיים המשיכו, הלב חזר לפעום בלי לחזור על השם שלה בכל פעימה, והצלקת (שנותרה, תמיד נותרת צלקת) פסקה מלהכאיב.
לא ראיתי אותה מאז, ולמען האמת מטבע הדברים אני גם לא חושב עליה הרבה בשנים האחרונות.
חזרתי אתמול בערב מטיול במדבר. הייתי צריך את השקט הזה כדי להתחיל באיחוי הלב השבור שלי מאירועים של הווה. אני בימים של קושי וגעגוע, כמותם לא חוויתי זמן רב. כנראה שיש לי נטייה כזו לקפוץ ראש לבריכות של טוב וחסד, מבלי לבדוק כהלכה ובזהירות את גובה המים.
בעודי עוצר בתחנת דלק אחרונה לפני הכביש המוביל לתל אביב, עוטה אבק דרכים וזיפים, ראיתי אותה עוצרת ממש לצידי. מיד זיהינו זו את זה, והיא התמלאה בצחוק שראתה אותי, כנראה נזכרת שזו דרכי מימים ימימה. החלפנו כמה מילים מנומסות, וחיבוק שהתארך הרבה מעבר למידה בה חיבוקים מעין אלה צריכים להתקיים. הרגשתי אותה נושמת אותי עמוק, נשימה של זיכרון מעבר לאבק דרכים ושנים ארוכות, ונשמתי אותה עמוק בחזרה, נשימה שהחזירה לרגע אחד קטן צבעים, טעמים ורגש. כשהתנתקנו, חייכנו זה לזו והמשכנו איש-אישה בדרכנו.
הבוקר, לאחר האימון והתחושה המדהימה של השרירים השורפים, בעת שהתגלחתי והזיפים בני החג החולף ירדו, חייכתי לעצמי במחשבה כי החיים שולחים לעיתים סימנים, בדמות הדים מהעבר של רגשות שנצרבו בך בטעמים, ריחות וצלילים, המחבקים אותך ונותנים לך להבין שכל עוד תמשיך ותפסע בדרך שלך, יהיה בסדר. ממש ממש בסדר.