הבלחי מחשבות

הדבר שהכי קשה לי בחיי הבוגרים זה לוותר. לשחרר. אני לא יודע איך לעשות את זה. 

אני זוכר שבצבא, לפני אחד מהמסעות החשובים, הייתי חולה מת והיה לי חום גבוה. הרופא אסר עליי לצאת למסע שהייתי צריך להוביל. אפילו לא שקלתי להיעתר לבקשתו. לקחתי 2 אקמול, הובלתי את המסע. סיימנו, ולאחר שנכנסתי זקוף לאוהל איבדתי הכרה והסתבר שאני עם קרוב ל- 41 מעלות חום.

לעבודה הראשונה בחיים שלי אחרי הצבא, בכלל לא הסכימו לקבל אותי לראיון, והגעתי מלא בביטחון עצמי למשרדי המנכ״ל ואמרתי למזכירתו שהוא קבע איתי ראיון ומתוך אי הנעימות שזה לא רשום ביומן שלו אבל הגעתי, הוא באמת ראיין אותי, קיבל אותי לעבודה, ולמעשה הוא חבר שלי עד היום.

כשהייתי מתמחה לפני עידן קטן, עבדתי פעם אחת 72 שעות רצופות במשרד כדי להיות זה שעוסק בעסקה מיוחדת וגדולה. ולא פעם במהלך השנים מאז, נסעתי לקצה השני של העולם לפגישה של שעה כי חשבתי שזה ישיג את מה שאני רוצה. ולרוב זה השיג.  

אני לא מסוגל לוותר על משהו שאני רוצה, וחושב שהוא נכון. זה בניגוד למהות שלי, לכל מה שהוא - אני. 

אבל לעיתים נדירות, אני מבין שיש מצבים בהם פשוט אין לי יותר יכולת השפעה. כלום. שום דבר. אני רואה מצב כזה לנגד עיני, רואה פספוס אדיר מצד כל המעורבים, ומבין שאני לא יכול לעשות דבר עוד. זה בוער בכל נימי נפשי, אבל הנושא חתום וסגור. 

ואת, היא מצב כזה. את הפספוס הכי גדול שלי, ויגיע יום שתביני כי אני הפספוס הכי גדול שלך. אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה. ועד כמה שזה מתסכל, ועד כמה שזה בניגוד לאופי שלי - אני משחרר אותך ילדה יפה שלי, ואף קשה מכך, משחרר גם את עצמי.