היו לי כרטיסים למשחק.
בסוף לא טסתי, מסיבות כאלה ואחרות.
שני חברים שלי טסו בסוף בלעדיי, מקללים אותי ושולחים לי תמונות, אבל גם מבינים שלא יכולתי הפעם מאותן סיבות כאלה ואחרות.
ואז, קרה מה שקרה. ואני מניח שבימים שיבואו יספרו, כשהערפילים יפוגו, גם על 5 מחבלים (כאלה הם בעיני) שנכנסו לבית חולים ללא מעט זמן, כי הם ניסו לפגוע באנשים הלא נכונים. אנחנו לא צאן המובל לטבח. מי שקם לפגוע בנו, ייפגע ללא רחם וללא גבול.
שני החברים נחתו לא מזמן, אני עזרתי להביא אותם לפה מוקדם מהמתוכנן. אחד נזקק לטיפול רפואי והוא אחריו. אני איתם עכשיו. חבל שלא הייתי איתם גם שם. ממש חבל.
סבא שלי עליו השלום שרד את הפרעות ביהודי פולין, ואני זוכר עד היום כילד את הסיפורים על הליסטים שבאו לקחת ממנו את החלב והלחם שהשיג עבור אימי בת השנתיים, ואת גורלם של אותם ליסטים. כולנו בנות ובנים לשושלת למודת קרבות, ועלינו להתהלך בראש מורם.
בשבוע הבא אני צריך לטוס, תנחשו לאיפה… ראשי יהיה זקוף וגאה, על מי שאני, על מי שאתם, ועל החברים שלי שעשו בדיוק מה שהיה עליהם לעשות, לא פחות ולא יותר.
(הם לא יקראו את זה כנראה לעולם, אבל אני מניח את זה פה.)
