הבלחי מחשבות

מה אדם רואה לנגד עיניו ברגעיו האחרונים? אולי את הפנים של אלה שהוא אוהב? אולי ריכוז של החרטות שלו? של האכזבות שלו? של התקוות שלו? אולי כלום? בכל מקרה, כשקיבלתי הבוקר את ההחלטה המוטלת בספק (רב) להיכנס לים הגלי מאד יש לומר, ולשחות, לא ציפיתי להיקלע לזרמי פריצה עוצמתיים ולגלים גבוהים, והכל בשילוב עם שריר תפוס מהריצה המאומצת שקדמה לשחיה וגשם שוטף, ובאותו הרגע בו הכל הפך לשחור מתחת למים הגוף פעל על אוטומט ובמקום לראות איזה מאלה פשוט חייכתי, ממש חייכתי, כשלנגד עיניי עוברת המחשבה שעוד לא בא מועד. זה עדיין לא נגמר. מתישהו זה יסתיים אבל עדיין לא, ולא פה ולא עכשיו ולא היום, ומצאתי אינטואיטיבית את הכיוון הנכון ועליתי על פני המים לנשום נשימה עמוקה כדי לחזור ולצלול, ולתת לזרם לסחוף אותי עד לנקודה בה הוא נחלש ויכולתי לחזור ולשחות ללא מאמץ ולצאת לחוף מבטחים. ושם, עמדתי לרגע נושם אוויר קר וצלול מלוא הריאות, חושב לשבריר שנייה על פניהם של אלה שאני אוהב, על חרטה או שתיים, על אכזבה ועל תקווה, ממשיך לחייך וממשיך הלאה.

״אני אוהבת את זה שאתה לא מעמיד פנים. אני מכירה אותך 3 ימים ואתה קצת חידה בעיני. אתה מתנהג כמו אדם שחי על הקצה, אבל ראיתי גם כמה אתה רגיש. איכשהו אצלך אין סתירה בין אלה.״ הסתכלתי עליה כשהיא אומרת לי מילים מדויקות אלה בדקות האחרונות של ארוחת הפרידה שלנו, נישקתי אותה ואמרתי לה כמה מילים משלי, ואז הגיע המלצר לשאול אותנו מה נרצה לשתות לצד הקפה ואני הסתכלתי עליו במבט רציני והזמנתי דקירי תות, היא הסתכלה עליי בהלם ושנינו התחלנו לצחוק בעודי מתקן את זה לוויסקי האהוב עליי.

הכל התחיל חצי שעה לאחר הפוסט הקודם שלי. הלכתי ברחוב כששלג יורד, לבוש בחולצה קצרה, המזוודה שלי כזכור אבדה אי שם בנבכי המערכות של אל-על, חושב רק על הצורך ברכישת בגדי ריצה. בעודי משוטט ראיתי בית קפה קטן עם חבורה של אנשים צעירים שיושבים שם, שנראו לי כמי שסיימו זה מכבר לרוץ והתיישבו לבראנצ׳. חשבתי שזה רעיון טוב לשאול אותם איפה יש בסביבה חנות לבגדי ונעלי ריצה. ניגשתי, הם היו נחמדים מאד יחסית לאירוע המוזר הזה. מבין כולם, בלטה שם עלמת חן אחת נחמדה וקואופרטיבית במיוחד. אני חייב להודות שברגע שראיתי אותה, נוכחתי שהיא יושבת לי בול על ״הטייפ קאסט״ הזה שמזיז אצלי מקומות שונים בגוף. אחרי כמה דקות של הסברים, היא התייאשה ממני ובקול מצווה אמרה לי שהיא בדיוק זזה ושאלך איתה כי היא ממילא בכיוון של החנות. כמובן ששמחתי. לאחר כ- 10 דקות של הליכה בחברתה, הבנתי שניצבת בפניי אישה מרשימה. היא ספורטאית בנפשה, מאחוריה כבר 5 מרתונים ואין ספור חצאים, היא חכמה, הישגית ומוצלחת, יפה למות, עושה רושם כמספיק חזקה כדי להכיל את הקיצוניות שלי ומספיק גמישה כדי לתת לי את המקום הדומיננטי שאני צריך בעיקולי הנפש שלה, ואיך לא גם צעירה ממני בכ- 18 שנה... כלומר לא באמת יכולתי לאחר כ- 10 דקות להיות משוכנע בכל אלה, אבל בהחלט יכולתי להיות משוכנע בפוטנציאל שקיים.

הגענו לחנות מוצרי הריצה, היא פטפטה בשפה זרה עם המוכר שנראה כמכיר אותה היטב, ולאחר כרבע שעה כבר היו באמתחתי (עוד) זוג נעליי ריצה מעולות, 3 זוגות גרביים, מכנס קצר, טייץ ארוך (היא התעקשה, ״קפוא פה לפנות בוקר״ היא אמרה בטון שלא משתמע לשני פנים), 2 חולצות קצרות (אני התעקשתי), עליונית וכפפות (שוב - התעקשה בחן שלא ניתן לסרב לו) ואפילו כמה ג׳לים מהסוג שאני אוהב. אוזניות ומשקפי שמש באים איתי תמיד בתיק היד אז הייתי מסודר לגמרי, מחייך חיוך מדושן עונג ורגוע, מחבק אותה חיבוק מלא הוכרת תודה. היא ראתה אותי ככה והתפוצצה מצחוק, שואלת אם לא עלה בדעתי לקנות עכשיו גם כמה בגדים. ״אתה מתכוון לקחת אותי היום לארוחת ערב עם ג׳ינס וחולצה קצרה?״ היא שאלה בטון חצי מבודח וחצי מתגרה.

את שלוש השעות הבאות בילינו יחד, כשהיא מובילה אותי בין חנויות בעודנו בוחרים עבורי בגדים לשלושת הימים הבאים, או ליתר דיוק היא בוחרת ואני עושה לה פרצופים מיואשים שמשעשעים אותה. הכל היה מקושט לכבוד חג המולד, מלא באנשים שמנצלים את הימים שלפני החג לקניות אבל בעולם שלנו היינו רק שנינו. את זמן האיכות הזה הפריעה רק שיחת טלפון אחת קצרה ממוקד הכבודה של אלעל, בה נמסר לי שהמזוודה אותרה ותגיע בערב למלון, ואני עניתי במילת תודה קצרה, מתעלם מכך לחלוטין וממשיך לתת לעלמה להציל את האביר במצוקה. בתום שלוש השעות הללו סחבנו שנינו יחד את הכבודה המרשימה שרכשנו, והתיישבנו במקום נהדר לסעוד את ליבנו וכמובן לשתות בקבוק יין לבן של צהריים. הזמן הזה שבילינו יחד בעטיפת האלכוהול הרכה, מעט התירו את התקשורת בינינו שהפכה ליותר אינטימית, וגם את המגע בינינו שהפך לאינטימי אף הוא. יש משהו בספונטניות של דברים שאני מאד מחבב. לא תכננו להיפגש, לבלות זמן יחד ולהתקרב פיזית כך. והיא היתה אחרי ריצת בוקר מאומצת ואני אחרי טיסה, והערבוב הזה של קצת זיעה של מאמץ יחד עם ריח הגוף הנקי והרענן שלה, עשו בי שמות והרגשתי את השד הזה בבטן משתולל לו כשאני מרסן אותו בכוח.

אחר הצהריים הגענו למלון שלי, מותשים ועייפים, ולא מפסיקים לצחוק. נגעתי בה קלות ושאלתי אותה אם היא תכבד אותי בנוכחותה ותעלה איתי לחדר, היא הביטה בי קצת מסמיקה והנהנה בראשה ועלינו מחובקים יחד. בשעות הערב, כשיצאנו מהמקלחת, שוכבים על המיטה ערומים ודוממים לרגע נותנים לעצמנו להכיל את השעות הקסומות האחרונות, אמרתי לה שזה מעניין אבל כעת, המצב הוא שלה אין בגדים לארוחת ערב מאוחרת. התפוצצנו מצחוק, ירדנו למטה מברכים על שהחנויות פתוחות עד מאוחר ורכשנו לה שמלה עוצרת נשימה ועוד כמה פרטי לבוש הכרחיים. היא הרימה טלפון ודאגה לנו למקום במסעדה מעולה והמשכנו יחד, מתעוררים לפני השחר באופן טבעי ויוצאים לריצה משותפת. לאחר מכן עברנו אצלה לארוז עבורה תיק קטן, ובשלושת הימים שלאחר מכן לא נפרדנו לרגע.

בארוחת הפרידה שלנו, שנינו דיברנו בגילוי לב. הודנו עד כמה האירוע היה מיוחד ולא שגרתי, ושכל אחד מאיתנו מסיבות מסוימות היה צריך אותו. שנינו היינו צריכים את ההתנתקות הקסומה הזו, בחברתו של אדם שמאפשר לנו להשיל לרגע הכל ולהתמסר לאותה בועה זמנית. ושנינו היינו בטוב. מלאים, מסופקים ויודעים שאין סיבה להיאחז בצער על כך שתם זמנה של הבועה שלנו, אלא לברך על עצם היותה.

כשהכל התחיל, סימסתי לחברה שלי מפה עם עדכון קצר ואמרתי לה שאני עומד להתנתק לשלושה ימים ושלא תדאג. היא תמיד אומרת שהיקום מזמנת לנו מה שאנחנו צריכים, ולנו נותר להיות קשובים ולאחוז במה שנזרק לעברנו. תכננתי לנסוע לכמה ימים בתום תקופה מטורפת, כדי להתנתק מעט ולהחזיר מיקוד לקראת השלב הבא. היקום, כך מסתבר, זימנה לי את כל אלה וקצת יותר. הכל פה מקושט ויפה, האנשים שמחים ומדושנים וחג המולד בפתח. אני עולה על מטוס בדרך הביתה, לבוש שוב בג׳ינס ובחולצה קצרה ומלא בחום ובטוב. Merry Christmas to you all !!!

וזה אני, לבוש בחלק מהמלתחה החדשה (אבל בלי מעיל…), לאחר ארוחת הערב המסכמת, שמח וטוב לב.

(היתה ונגוזה)

תקופה מטורפת, מעגלים שהחלו להיווצר לפני כשנה נסגרים, ודברים הופכים למהודקים היטב ונופלים במקום הנכון. שיתפתי מעט מאד אנשים בתוכניות האלה, ועם חלקן אני לא יכול לחלוק בתוצאה וזה חבל לי. ביום חמישי האחרון אבן דרך משמעותית הושגה, ואחרי ימים ולילות ארוכים אני נוחת כרגע בעיר אירופאית קרה, לא לצורך מו״מ או התגוששות עסקית אלא לסופ״ש של מנוחה, עד כמה שאני באמת יכול לנוח…

ברגע האחרון לפני שנכנסתי למונית לכיוון השדה, נזכרתי שצריך לקחת מעיל כי שלג וקר. פתחתי את החלק העליון של הארון בו המעילים מאופסנים מהחורף הקודם (כי השנה טרם השתמשתי בהם), דחפתי למזוודה ויצאתי מהבית שמח וטוב לב, גאה בעצמי שלא שכחתי מעיל הפעם. 

מגיע לשדה, מוסר את המזוודה, נכנס לטרקלין ושותה כוס יין, עולה למטוס, מתרווח ולאחר כמה שעות נוחת. הכל יפה ומקושט. קריסמס בפתח. 

ממתין למזוודה, היא לא מגיעה. זה מוזר. אני טס המון וזה לא קרה לי. אבל היא לא מגיעה. ניגש לדלפק ומתברר שהיא כנראה נותרה בארץ. יום שישי היום. היא תגיע לכל המוקדם בראשון בערב. בשני אני כבר חוזר. 

אז אני שוב פעם בארץ קרה, שלג יורד והכל מקושט, ובלי מעיל. הולך פה ברחוב עם חולצה קצרה, צוחק. נזכר איך זה נגמר בפעם הקודמת. מחפש כרגע משהו הרבה יותר חשוב. בגדי ריצה…

אל תכתוב פוסטים אחרי ששתית קצת יותר מידי. ובכל זאת, אני נזכר בארוחה שהכנתי לה לפני שהחיים והמרחק הפרידו בינינו. בחרתי כל מרכיב בריכוז ובקפידה, עצמתי עיניים ודמיינתי בעיני רוחי איך הכל משתלב יחד, ביליתי שעה בחנות היין שלי מתלבט וחוכך בדעתי על ההתאמה המושלמת, והכנתי הכל בהקפדה, דיוק וחרדת קודש, ובכל זאת משהו היה חסר. וכשהכל היה מוכן טעמנו כזית, ואז התחבקנו ובכינו וכשהדמעות שלנו התערבבו באוכל שעל הצלחות הכל הפך מושלם. אל תכתוב פוסטים אחרי ששתית קצת יותר מידי. כי אז אתה עלול להראות שאתה פשוט מתגעגע.

חוזר מריצת ערב לאחר שבוע עמוס בטירוף עם לילות לבנים בו כל הזמנים התבלבלו לי. הילדים בבית, מסתכלים עליי וצוחקים. אני מזהה שמשהו בצחוק שלהם מתייחס אליי, פונה אליהם עדיין מתנשף מעט ונמרץ, ושואל מה לאמאמא שלהם. הם מסתכלים זה על זה במבט צופן סוד והקטן שואל: ״אבא, מה אתה שומע בספוטיפיי כשאתה רץ?״

״כל מיני דברים״, אני עונה לו. ״מוזיקה קלאסית לפעמים, ג׳אז איכותי, שירים של ארץ ישראל הישנה והטובה וגם רוק אלטרנטיבי. תלוי במוד שלי.״ הצחוק בין שני הפוחזים האלה גובר. ואז הגדולה בלשון תמימה שאין בה שום תמימות של ממש מוסיפה ושואלת: ״מה עם אודיה? אתה גם שומע אותה כשאתה רץ?״

שקט משתרר לו לשבריר שנייה. ואני עושה חשבון קצר: בחודשים האחרונים אני שומע את היוצרת הגאונה, הזמרת המוכשרת שהיא גם יפה למות, אודיה אזולאי, ברוב הריצות שלי, כמו איזו סטייה כמוסה שלא מדברים עליה (ולכל מי שמרימה גבה עכשיו, תפסיקו זה עושה לכן רע לעור הפנים ויש טיפולים לזה). אבל מנגד אין סיכוי בעולם שהם יכלו לדעת את זה בלי סיסמה לחשבון שלי. בסוף שבריר השנייה הזה אני יושב בניחותא על הספה בין שניהם, לופת אותם כמו שני תרנגולות לפני שחיטה ושואל בקול נינוח: ״למי מכם יש את הסיסמה לספוטיפיי שלי?״ אין קול ואין עונה ואני מגביר קצת את הלחץ ושומע את שני הנבלות נאנקים. ״נו, קדימה… אצל מי זה?״ יאמר לזכותם שהם באמת עשו מאמץ לא לדבר אבל מנגד האריה הזקן עדיין שולט בטריטוריה שלו, ובהתאם הגברתי קצת לחץ על הגדולה ממנה נשמעו אנקות חזקות יותר. ״תעזוב אותה!״, צעק הקטן, ״יש לי את הספוטיפיי שלך כי שמת לי אותו באקסבוקס לפני חודש״ הוא השיב, ״ומאז אנחנו רואים איך מערכת היחסים שלך עם אודיה הולכת ומתפתחת״ הוא הוסיף כששניהם מתפקעים מצחוק. לא יכולתי להחזיק מעמד והתחלתי לצחוק יחד איתם. לאחר דקה הוספתי: ״טוב, אני מבין שאני צריך להחליף סיסמה פה״. ואז הגדולה הוסיפה באותו קול נחמד ותמים: ״אתה יודע, בספוטיפיי שומעים רק מוזיקה אבל ביו טיוב לעומת זאת אתה גם רואה סרטונים, אבא…״  וחייכה אליי חיוך של מלאך. הסתכלתי עליה, זוכר שגם השטן למעשה הוא סוג של מלאך, חושב לעצמי שאכן ביו טיוב רואים סרטונים ונזכר גם בדיוק איזה סרטונים אני רואה לפעמים ביו טיוב…

״ברור שאני יודע מתוקה שלי״, השבתי. ״אבל אני מניח שעד לשם לא הגעתם, נכון?״ ״מה פתאום, חס וחלילה״ היא השיבה באותו קול תמים, מחייכת.

דקה לאחר מכן כשהקטן חזר לעיסוקיו היא פנתה לעברי, אומרת: ״אבא, טיפ קטן. אל תשתמש באותה סיסמה לחשבון הספוטיפיי שלך ולחשבון היוטיוב כי אתה יודע, סקרנות היא יצר לגיטימי לנשים מתבגרות, בדיוק כמו שגם יצרים אחרים הם כנראה לגיטימיים אבל זה לא הזמן לדבר על זה נראה לי״, הוסיפה וחייכה חיוך של מכשפה נעימת סבר.

חייכתי בחזרה ואמרתי: ״סקרנות היא לגיטימית, ויצרים הם לגיטימיים, וגם סקרנות ויצרים שאינם בהכרח בגדר הנורמה הם לגיטימיים. וקחי בחשבון בת שלי, שחלקם עובר בירושה… ואם את רוצה להרחיב את הדיבור הסקרני הזה, תבחרי לנו מקום מעולה ליין במוצ״ש ונשב ונדבר יותר לעומק.״

דקה אחרי זה שיניתי את הסיסמאות לכל מה שזז אצלי וליתר בטחון גם מחקתי את ההיסטוריה ביוטיוב. ודקה נוספת לאחר מכן קיבלתי מהמכשפה הצעירה זימון (כן ישירות ליומן שלי) למוצ״ש באיזה בר יין מגניב לגמרי שאני במקרה מכיר, כי ישבתי שם לדייט נחמד לא מזמן. אין ספק שאת האהבה ליין היא ירשה מאבא שלה. מעניין איזה אהבות נוספות היא קיבלה ממני בירושה, אני מניח שנפתח את זה מחר ואברר.

נוסע בשבת בבוקר לכיוון מודיעין, עוצר ליד ״צומת הולץ״ ונזכר לרגע באותה פעם בה עמדנו שם יחד. אני הייתי חייל צעיר בטירונות יחידה, היא היתה תלמידת י״ב צעירה ממני בכשנה. היתה בינינו אהבה כמו שיכולה להיות רק בגיל הזה. בוסרית, תמימה ועצומה. חזרתי הביתה ל- 24 שעות לאזכרה ונסעתי בתחב״צ בחזרה לבסיס, והיא ליוותה אותי עד לאוטובוס, מבריזה מבית הספר, לא מוכנה לפספס שנייה בחברתי. כשהגיע האוטובוס היא חיבקה אותי חזק, לא מוכנה לעזוב, ואני זוכר עד היום בגעגוע את הריח שלה, את המסירות המוחלטת שלנו זו לזה, ואת הכאב המתוק של האהבה שלנו.

***

בשבת בצהריים ישבתי עם חברים בנווה צדק, ליד המסעדה בה אכלתי איתה ארוחת ערב לפני כ- 15 שנים. היא היתה ״השולטת שלי״, אבל המונח הזה חוטא כל כך למערכת היחסים המורכבת שהיתה בינינו. הייתי שלה במובן הזה שהלב שלי שכן אצלה. ומנגד, היא היתה שלי לא פחות והלב שלה נצמד לשלי. ישבנו שם יחד, במעין בועה של קסם, ואני זוכר עד היום בגעגוע באופן מדויק מה אכלנו ומה שתינו, ואיך הרגישו השפתיים שלה כשהיא רכנה לכיווני מעבר לשולחן ותבעה אותי לעצמה, ואיך הרגיש להרים את המזלג ״שבטעות״ היא שמטה ארצה, ואיך יצאנו החוצה אל עבר הרכב שלי נרטבים בגשם, צוחקים, בעודי מנסה באופן גמלוני משהו לכסות עליה כדי שלא תירטב כשהיא מוותרת, מצמידה אותי לקיר, ונותנת לידיים שלה לשוטט על הגוף שלי ולהותיר בו את הסימנים שלה כשבראש שלי מערבולת אחת גדולה.

***

בשבת אחה״צ פסעתי על החוף בחלק הצפוני של העיר, בדיוק היכן שלפני כ- 7 שנים שכבנו שנינו על שמיכה, בקבוק יין לצידנו וכל כולי מלא בריח המלח של הים ובריח שלה. זה היה מורכב, היא היתה גם שולטת וגם נשלטת ואני הייתי כל כולי שלה, התפלשתי בעפר רגליה, אבל היא היתה שלי לא פחות ונצמדה אליי בגוף החזק שלה כמי שצריכה את הנוכחות שלי כדי לנשום, ולא היו שם הגדרות מדויקות אבל היו שם צורך, וערגה, וכמיהה והשתוקקות, ולרגע אחד כשעברתי שם יכולתי להריח את התמהיל המדויק הזה של ים, מלח והמהות שלה ולהתגעגע.

***

בשבת בערב עברתי בפארק הירקון, בדיוק מול המקום בו לפני כ- 4 שנים ערכנו פיקניק ספונטאני, היא ישבה שעונה על עץ ואני שכבתי כשפניי טמונות בכפות רגליה. איתה מארג הכוחות היה מאד ברור וחד משמעי. נצמדתי אליה, נושם אותה, בעודה מסמנת את הגב שלי עם ענף שקטפה באגביות בסימני האהבה שלה, ולא דיברנו המון באותו ערב אבל כשהיא חיבקה אותי בסופו לשלום, היא נצמדה אליי במשך שניה אחת נוספת (וזה היה עבורה המון), לוחשת באוזניי שהיא תתגעגע אליי ומנשקת בעדינות לשפתיי. עברתי באותה נקודה ויכולתי בערגה לחוש ממש במגע שלה.

***

בשבת בלילה מאוחר יחסית רצתי ועברתי ביפו, ובהחלטה של רגע סטיתי מעט מהמסלול הרגיל שלי וחלפתי על פני אותה נקודה בה לפני כ- 8 חודשים עמדנו מתחת לפנס רחוב והתנשקנו בלהט ברגע שאין לו התחלה ואין לו סוף, ולא היו בו מילים אבל דיברנו בו מהלב, ובגלל שזו צלקת שהחלימה כבר אבל עדיין רגישה למגע הרגשתי תמהיל של תחושות וגם געגוע והגברתי את המוזיקה באוזניות, שמרתי על קצב כשאני מחייך, רץ וחולף על פני אותו פנס רחוב מוכר.

***

זאת שמכירה אותי כנראה יותר מכולם, חיבקה אותי בתחילת אוגוסט בבית שלה מעבר לים, הביטה בי במבט ששמור רק לה ולי ואמרה לי: ״אתה יודע ז׳, מצד אחד אתה אדם דומיננטי, אגרסיבי, אסרטיבי שמותח את עצמך עד לקצה. ומצד שני אתה רגיש, וכשאתה פותח את הנפש שלך זה באותה רמת מוחלטות בה אתה עושה דברים קיצוניים אחרים, וזה קשור לבדסמ אבל לא נעצר שם״. וכשאני נזכר בזה, אני חושב שאני בעיקר מתגעגע - לעצמי. אליי. לחלק הזה שבתוכי אליו אני לא יכול להגיע לבד, אלא בלוויית מישהי מיוחדת שבחברתה אני יכול להגיע לשם. והיו כאלה ספורות, מיוחדות ומעטות שבחברתן אכן הצלחתי להיות שלם בתוך עצמי. לכן הגעגוע שלי הוא אמנם גם (מאד) אישי לנשים מסוימות שביקרו בחיים שלי, אבל הוא בעיקר - אליי, ולאופן בו אני רוצה להרגיש ולהגיע למעמקים שבי. אתמול כשחזרתי מהריצה מאד מאוחר עם המסקנה הזו, הרמתי לה טלפון (שם היתה שעת אחה״צ…) ושיתפתי אותה בזה, והיא צחקה וקראה לי טפשון ואמרה שזה ברור ושכדאי שאסתום את הפה הגדול שלי שמונח על הראש היפה שלי (זה נשמע יותר טוב באנגלית…), ושבעוד שבועיים כשאגיע אליה נדון בזה לעומק. חייכתי, ואמרתי לה שאני מתגעגע.

אני נזכר איך שהפיות שלנו התחברו, והיתה שם התאמה מוחלטת. להתנשק יכול להיות לפעמים קצת מוזר, לא מסונכרן, כמו כלים שמנגנים יחד בסולמות לא מתאימים. אבל איתה זה היה קסום, הרמוניה שלמה ומשולבת, ולא רצינו שהפיות שלנו יתנתקו וכשזה קרה לבסוף כי לא היתה ברירה הלבבות שלנו המשיכו לפעום באופן מסונכרן. והיתה שם התמסרות מוחלטת לרגע הזה ולמה שאנחנו מרגישים. אז כתבתי על זה שיר במחברת המרוטה שלי, בעט נובע כחול שקצת נמרח, והחזרתי את המחברת לתא התחתון בכספת שליד המיטה, נעלתי מחדש את המחברת ואת השיר וגם את הלב שלי, והם שוכבים שם יחד בין דפים שמספרים במילים פרושות על פני שנים על רצונות, תשוקות ואכזבות, ועל מוות וגעגוע, ועל אשמה ונקיפות מצפון, ועל אהבה, ובכולם יש פיסות ממני וגם קצת מאחרות ומאחרים. ואולי גם אני נמצא במחברות נעולות של (א)נשים שידעו קורטוב ממני במהלך השנים, וחתיכות ממי שאני פזורות בין דפים ועטופות במילים. החורף שוב מתדפק על החלון שלי. אני עומד במרפסת במכנס קצר בלי חולצה, מרגיש את הרוח ואת טיפות הגשם הולמות בי, חושב על דפים ריקים שבקרוב יתמלאו.

שבת, מוקדם בבוקר. מסיים ריצה של 25 ק״מ במסלול קשה, ממש קשה. הזריחה בדיוק מפציעה במזרח וצללי הבוקר מתגנבים להם אט אט. עוד מעט השמש תזרח. אבל כרגע זה זמן מיוחד. זמן של ביניים. של מעבר בין לילה ליום, בין הלמות של לב בקצב מתגבר להליכה מתונה ונשימה סדירה. אני עוצר לרגע, מחצית מגופי נמצא בכתם שמש חמים ומחצית בצל, נושם אוויר ומסתכל למעלה, מתמלא בענווה ובהודיה ובגעגוע והכל ביחד שורף לרגע אחד קצר. לאחר נשימה נוספת השמש ממשיכה לעלות, הצללים נסוגים, ואני מחייך, נקי, וממשיך ללכת.

אני עוצם את עיניי, עומד מולך במדבר. מעלינו שמש קורנת.

חול סובב אותנו, נישא ברוח הלוהטת.

אני עומד עירום לפנייך, קולר על צווארי המורכן. שמך מתנוסס עליו באותיות זהב.

את לבושה בגלימה מדברית לבנה מתנופפת ברוח, שוליה נושקים לחול הזהוב המלחך את כפות רגלייך היחפות. 

שקט סביב. את כל כך יפה.

את מביטה בי במבט חודר, בוחנת את נפשי הגלויה מולך, חוקרת את מחשבותיי הכמוסות ועושה בהן כשלך.

כבר מזמן הבנתי שכל פינה בי גלויה בפנייך וכי נפשי ערומה מולך בדיוק כמו גופי.

את מתקרבת אליי. באופן כה טבעי, אני יורד על ברכיי מולך, מצמיד לחיי לכפות רגליך.

אני מביט מזווית זו בעינייך. נוכחתי לדעת זה מכבר, כי עינייך מהפנטות אותי. אני מוצא את עצמי חסר כל יכולת לשבור את המבט החודר הזה, המציף בי ערב רב של רגשות.

רק שנינו כאן. שנינו וכל החול הזה הצורב בבשרי.

תזוזה בלתי מורגשת כמעט של ראשך, ואני נעמד - נצמד לסלע הקרוב.

"חכה כאן עד שאני חוזרת", את אומרת. "אל תעז לזוז".

אני ממתין. צמוד לסלע. לא זז אפילו ס"מ אחד.

זמן ארוך חולף לו ואת עדיין אינך. אני ממתין. לא זז. גרוני ניחר מצמא והחול ממלא את כולי. רגליי בקושי נושאות אותי אולם אני ממתין ללא תזוזה.

לילה בא. קרינת השמש הופכת לקור עז החודר לעצמות. חושיי מעורפלים אולם מילותייך האחרונות מהדהדות בראשי – "אל תעז לזוז".

רגליי רועדות מעייפות. קור, רעב וצמא - אולם איני זז. אני עוצם את עיני וחושב רק עלייך. על זו לה שייכים ליבי ונפשי, אותם היא חופנת בידה ועושה בהם כבשלה. חושב – ולא זז.

עולה השחר וקרני השמש מרצדות שוב. כמעט מעדתי. המעידה הזו עוררה אותי לפתע ואני מרגיש תחושת אשמה נוראית. כמעט והפרתי את הוראתך. אני ממש מתבייש כעת והבושה גורמת לדעתי לחזור מעט לצלילותה.

שוב הגיעה שעת צהריים. גופי כבר לא כואב, אלא חסר תחושה. איני חושב עוד על שום דבר אחר פרט לרצון שלא לאכזב אותך. לא מרגיש את הצמא, את הרעב ואת העייפות, ורק מקווה בליבי שאוכל להחזיק מעמד ולא להתמוטט.

 כעבור שעה נוספת רגליי החלו לקרוס. ניסיתי בגרון ניחר לזעוק זעקת ייאוש אולם לא עלה בידי להוציא מהפה בת קול כלשהי.

בדרכי ארצה, בהכרה חלקית, חלפה במוחי רק מחשבה אחת - כשלתי. אכזבתי.

ואז – בדרך למטה, שנייה אחת לפני שגופי התרסק על פני החול הרותח, ידיים חזקות תפסו אותי ובלמו את הנפילה. היו אלה ידייך. 

השענת אותי על ברכייך. ליטפת את ראשי בעדינות בעודי מביט בך בכמיהה ומנסה ללחוש ולומר לך שאני מצטער כי אכזבתי אותך, שזזתי ממקומי, מנסה ולא מצליח להוציא הגה מפי הסדוק.

"שקט עכשיו״, לחשת לי. "אני יודעת. עצום עיניים ונוח עכשיו. אתה איתי, שלי".

חיבקתי אותך, עוצם עיניים בעודך מגירה לפי אט אט מים חיים.

טוב היה לנו כך יחד, תחת השמש הקורנת.

* הטקסט הזה נכתב במקור באנגלית לפני כ- 15 שנים ועבר לצורך הפרסום פה התאמות קלות, הוא מבוסס על מקרה אמיתי (שלא התרחש בארץ). אני קורא אותו כעת ולא בטוח שהאדם שאני היום, הוא האדם שהייתי אז. ויש בכך היגיון כמובן, אנחנו מתפתחים. לאן בדיוק? ימים יגידו. לי יש סבלנות, ומסתבר שלא רק לי.

יום לחוץ היום, ממש. 

אין לי זמן. בטח אין לי זמן לכתוב פוסטים מהודקים ומחוכמים.

אכנס לפה היום, אני מניח, במצטבר, גג לחצי שעה.