הבלחי מחשבות

פנחס שדה היה אחד מהיוצרים יוצאי הדופן בהם נתקלתי.

את ״החיים כמשל״, קראתי מספר פעמים, ולאחרונה (ממש) פעם נוספת.

אומרים (גבריאל רעם) כי פנחס שדה, ״במקום שייכות - דגל בגעגועים, במקום בקשר יציב - בקשר המבוסס על ערגה מתמדת, במקום בקביעות - בנדידה פנימית סביב החלל הענק של הקיום האנושי.״ והדבר אכן ניכר בכתבים שלו.

נתקלתי בגישה הזו גם בחיים עצמם, ולמען האמת, אני לא מבין אותה. מדוע געגועים אינם יכולים להיות חלק מקשר יציב? מדוע קביעות אינה יכולה להיות מעוגנת בערגה מתמדת?

הבדסמ שלי מורכב מגעגוע, כמיהה וערגה מתמדת. גם כנשלט, וגם כשולט (גם אם באופן שונה). ואני מקבל את הרגשות הללו, מאמץ אותם. הכאב הזה גורם לי להרגיש, באמת - להרגיש. וההרגשה הזו יכולה להתבסס רק כשיש קשר יציב וקבוע. אחרת, היא אינה אמת. והיא קיימת גם אם אתה משמש כנשלט חרוף, או כשולט כל-יכול. אם אין רגש, אין אמת. אם אין געגוע וכמיהה - אין אמת. ואם אין קביעות ויציבות - אין אמת. ואם אין פחד מכל אלה - גם אז אין אמת - כי להרגיש, באמת - זה (ממש ממש) מפחיד.

או במילותיו של פנחס שדה מתוך אותה יצירה מופלאה: ״אולי, באמת, רציתי רק להיות מאושר, זאת אומרת, לסבול?״

אז אני כרגע (עדיין) מתגעגע, וסובל (וקורא שוב את פנחס שדה). אבל ללא יציבות וקביעות, אלה יפוגו. עד לעונג הבא (:

היא היתה שלי, כל כך שלי, ואני הייתי הכי שלה שאפשר. 

זה היה מספיק מזמן כדי ששנינו נשנה את קידומת הגיל שהיתה לנו אז, ומספיק קרוב בכדי ששנינו נזכור היטב איך זה הרגיש.

כשנפרדנו, מהסיבות הכי נכונות שהיו אז, רגע לפני שהסתובבנו והלכנו איש-אישה לדרכנו בפעם האחרונה, היא חיבקה אותי, קברה את ראשה בצווארי ושאפה אותי עמוק אליה, כמי שמנסה להיאחז בנשימתה האחרונה בשברירי מהות המחברת אותה עדיין אליי. אני עדיין זוכר את הריח שלה, ואיך העור שלה הרגיש, שנייה לפני שפסענו דומם לדרך נפרדת. 

הייתי מרוסק לחתיכות, אבל בסופו של דבר החיים המשיכו, הלב חזר לפעום בלי לחזור על השם שלה בכל פעימה, והצלקת (שנותרה, תמיד נותרת צלקת) פסקה מלהכאיב. 

לא ראיתי אותה מאז, ולמען האמת מטבע הדברים אני גם לא חושב עליה הרבה בשנים האחרונות. 

חזרתי אתמול בערב מטיול במדבר. הייתי צריך את השקט הזה כדי להתחיל באיחוי הלב השבור שלי מאירועים של הווה. אני בימים של קושי וגעגוע, כמותם לא חוויתי זמן רב. כנראה שיש לי נטייה כזו לקפוץ ראש לבריכות של טוב וחסד, מבלי לבדוק כהלכה ובזהירות את גובה המים.

בעודי עוצר בתחנת דלק אחרונה לפני הכביש המוביל לתל אביב, עוטה אבק דרכים וזיפים, ראיתי אותה עוצרת ממש לצידי. מיד זיהינו זו את זה, והיא התמלאה בצחוק שראתה אותי, כנראה נזכרת שזו דרכי מימים ימימה. החלפנו כמה מילים מנומסות, וחיבוק שהתארך הרבה מעבר למידה בה חיבוקים מעין אלה צריכים להתקיים. הרגשתי אותה נושמת אותי עמוק, נשימה של זיכרון מעבר לאבק דרכים ושנים ארוכות, ונשמתי אותה עמוק בחזרה, נשימה שהחזירה לרגע אחד קטן צבעים, טעמים ורגש. כשהתנתקנו, חייכנו זה לזו והמשכנו איש-אישה בדרכנו. 

הבוקר, לאחר האימון והתחושה המדהימה של השרירים השורפים, בעת שהתגלחתי והזיפים בני החג החולף ירדו, חייכתי לעצמי במחשבה כי החיים שולחים לעיתים סימנים, בדמות הדים מהעבר של רגשות שנצרבו בך בטעמים, ריחות וצלילים, המחבקים אותך ונותנים לך להבין שכל עוד תמשיך ותפסע בדרך שלך, יהיה בסדר. ממש ממש בסדר.  

הדבר שהכי קשה לי בחיי הבוגרים זה לוותר. לשחרר. אני לא יודע איך לעשות את זה. 

אני זוכר שבצבא, לפני אחד מהמסעות החשובים, הייתי חולה מת והיה לי חום גבוה. הרופא אסר עליי לצאת למסע שהייתי צריך להוביל. אפילו לא שקלתי להיעתר לבקשתו. לקחתי 2 אקמול, הובלתי את המסע. סיימנו, ולאחר שנכנסתי זקוף לאוהל איבדתי הכרה והסתבר שאני עם קרוב ל- 41 מעלות חום.

לעבודה הראשונה בחיים שלי אחרי הצבא, בכלל לא הסכימו לקבל אותי לראיון, והגעתי מלא בביטחון עצמי למשרדי המנכ״ל ואמרתי למזכירתו שהוא קבע איתי ראיון ומתוך אי הנעימות שזה לא רשום ביומן שלו אבל הגעתי, הוא באמת ראיין אותי, קיבל אותי לעבודה, ולמעשה הוא חבר שלי עד היום.

כשהייתי מתמחה לפני עידן קטן, עבדתי פעם אחת 72 שעות רצופות במשרד כדי להיות זה שעוסק בעסקה מיוחדת וגדולה. ולא פעם במהלך השנים מאז, נסעתי לקצה השני של העולם לפגישה של שעה כי חשבתי שזה ישיג את מה שאני רוצה. ולרוב זה השיג.  

אני לא מסוגל לוותר על משהו שאני רוצה, וחושב שהוא נכון. זה בניגוד למהות שלי, לכל מה שהוא - אני. 

אבל לעיתים נדירות, אני מבין שיש מצבים בהם פשוט אין לי יותר יכולת השפעה. כלום. שום דבר. אני רואה מצב כזה לנגד עיני, רואה פספוס אדיר מצד כל המעורבים, ומבין שאני לא יכול לעשות דבר עוד. זה בוער בכל נימי נפשי, אבל הנושא חתום וסגור. 

ואת, היא מצב כזה. את הפספוס הכי גדול שלי, ויגיע יום שתביני כי אני הפספוס הכי גדול שלך. אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה. ועד כמה שזה מתסכל, ועד כמה שזה בניגוד לאופי שלי - אני משחרר אותך ילדה יפה שלי, ואף קשה מכך, משחרר גם את עצמי.

הרגע הזה בו נתת לי את כל כולך 

גוף, כל הגוף - בלי מעצורים, בלי בושה, חורים רטובים שזועקים אליי בתחינה יוקדת; 

נפש, פתוחה ופעורה, יוקדת, רוצה, משוועת;

השלת מעצמך את כל שכבות הבושה, הכבוד, שאר המעצורים האנושיים שחיים שלמים שמו עלייך;

באותו רגע ספציפי - היית מושלמת.

ויצרת גם בי משהו חדש. 

כשתיארתי לה איך יד שמאל שלי, תקיף לה את הצוואר, ותלחץ באותו שלב רק קצת, כדי שייכנס לה אוויר לריאות אבל בקושי. שהיא תצטרך להתאמץ בשביל לנשום. כשתיארתי לה כי באותו רגע, היא תנשום, רק כי אני מתיר לה, עדיין, לנשום. כשתיארתי לה שבד בבד, יד ימין שלי תרפרף באופן עדין על שפתי הכוס הרטוב שלה, תרגיש את הניעות שלה לכיווני, באופן בלתי רצוני, משוועות למגע יותר עמוק, יותר החלטי, יותר חודר, משוועות - ולא מקבלות מגע כזה. עדיין לא. לא כעת. הוא אולי יגיע, ואולי לא. כשאני אבחר. 

כשתיארתי לה את כל אלה - השמטתי מהתיאור את מה שיקרה אחרי. לא תיארתי לה כי אחרי שהיא תהיה מוצפת בנוזלים של עצמה ובנוזלים שלי, כואבת מבפנים ומבחוץ ועם דמעות של השתוקקות ורצון בקצוות עינה, אקח אותה בעדינות, אחבק ואנשק ואאסוף אותה אליי, כמי שמוקיר ומעריך דבר ערך יקר ונדיר שניתן לו - מהלומות הלב שלה השמורות רק לי. 

רציתי להטמיע את עצמי בתוכה ולהחתים בה את זהותי. ועל אף שזה לא קרה, אני עדיין מאחל מכל הלב - (גם) גמר (וגם) חתימה טובה. (: 🌺

שיח שהתחיל באופן מקרי, ללא כל כוונה נסתרת.

שיח שעל פניו, היה נטול כל פוטנציאל להפוך לעמוק יותר, לממשי, לעטות שכבות של רגש.  

שיח שאט אט קילף מקובלות ומוסכמות, והחל להפוך לאמת.

שיח שמצא את עצמו נמשך על פני שעות, ולתוך שעות, והותיר מחשבות בזמן שבין המילים; מחשבות על טעם, ריח וצליל.

שיח ממנו נבט רגש, נבע חיבור של צרכים לכדי הר געש קטן.

שיח שטיפח תקווה, שיעבור משיח לעולם של מציאות.

שיח שנחזה כהתחלה לה יהיה המשך של ריח וטעם, מגע של עור בעור, ואדנים של אמת.  

שיח שהגיע לקצה בו היה עליו להחליט, אם הינו אמת, זחל-ההופך לפרפר, או שהוא נועד להישאר שיח בלבד.

שיח שהתפתחותו נגדעה, ועמה נגדעו גם שורשי האמון והתקווה, והכל עם אכזבה אך ללא כעס, שכן השיח התחיל באופן מקרי וללא כוונה נסתרת.

בכל פעם שאני מנהל שיח, ופותח חרך לנפש שלי, אני נוטל סיכון  של צער ואכזבה. אבל אני גם מעניק סיכוי לרגש. ואחד, לא קיים ללא האחר.

גיוס נוסף בפתח וזמן לנהל שיח עם עצמי, לאסוף בחזרה למחסני הלב את אשר יצא ממנו, להחלים ולהמשיך הלאה במסע אחר האמת שלי.  

לאו בוסקאליה כתב בספרו הנפלא ׳לחיות, ללמוד ולאהוב׳ כי:

"לאהוב, פירושו להסתכן שלא להיות נאהב. לקוות, פירושו להסתכן באכזבה. אבל אנחנו חייבים להסתכן, משום שהסיכון הגדול ביותר בחיים הוא לא להסתכן בכלל. אדם שלא מסכן כלום, אינו עושה כלום, אינו רואה כלום, אין לו כלום, והוא לא כלום. הוא אינו יכול ללמוד, להרגיש, להשתנות, לגדול, לאהוב, ולחיות.״

לא הייתי בוחר אחרת. 

החודשים האחרונים היו סוערים עבורי במישורים רבים:

* לחימה עבור הציביון הנכון של המדינה שלנו. 

* לחימה באלה הקמים עלינו לכלותנו. 

* לחימה בהשפעות הריבית, בתזרימי מזומנים, בירידת דירוג ובעוד כהנה וכהנה. 

ובתוך כל אלה איבדתי מעט - אותי. 

לפני זמן מה ישבתי לבקבוק של יין ומיני מגדנות במסעדה טרנדית בסוהו במנהטן (לא אני בחרתי…), עם חברה ותיקה שמכירה אותי עוד לפני שהיה לי פרופיל פה (המתמטיקה קלה…), ודיברנו על החיים בכלל, על מרוץ השנים ועל mental masochism ולפתע מבעד לדברים ראיתי קצת את עצמי הקודם, מביט בי בסבלנות, מחכה שאגלה אותו מחדש. 

אני חושב שאני מוכן לגלות את עצמי מחדש. ואני חושב שמתעורר בי הצורך לשוב ולהעריץ, לסגוד, לכמוה ולפלל לאחת יחידה ומיוחדת. אני מנוסה בהכנות למסע מעין זה, ויודע כי תחילתו - ידועה, והמשכו - תעלומה, אותה אשמח לחקור לצידה של מישהי שכרגע נמצאת בקווים כלליים במוחי בלבד. 

כתמיד, אני מצפה לפסיעה בדרך עצמה ולא רק ליעד הסופי אליה הדרך מובילה. נראה מה יוליד יום (:

כמה קלה, זו פציעה קלה?

קלה מספיק - כדי שארגיש רגשות אשמה שאני לא שם עכשיו. 

לא קלה מספיק - כדי שהלילות שלי יהיו נטולי שינה אפילו יותר מהרגיל.

ואוביקטיבית מספיק - כדי שאבין שאני כעת פה.

ואני חסר.

חסר כוכבת צפון שתיתן בי ואהפוך לשלה.

וזה - לא קל  

״לא נכשלתי, רק מצאתי 10,000 דרכים שלא עובדות״ (אדיסון).

אני צריך להתקדם לעבר זו שעובדת.

חוזר הביתה, תכף נכנס לאוויר המוכר, מלא ריחות של קרבה וחום. 

אלה ימים טעונים, גם לפיל זקן כמוני. 

כולם הגיעו באותו יום שבת בצהריים, כולם. ללא יוצא מן הכלל. אפילו שחתמנו על אותו מכתב מספר שבועות לפני כן, ואפילו שכבר לא היינו מחויבים להגיע. ומאז, מערבולת שלמה ובליל של תחושות. וארבעה פצועים בצוות, אחד קשה ושניים בינוני. ונחישות. מוחלטת. כזו שיכולה להיות רק שנלחמים על הבית, עבור הילדים שלנו. 

ב- 48 שעות הקרובות אני יכול לחזור להיות גם דברים אחרים, כמו אבא, חבר לחיים, מנהל (העבודה כל כך מוזנחת…). אלה זמנים שיחרטו בספרי ההסטוריה, ילדינו ונכדנו ישננו אותם ואנחנו נשב ונספר להם זכרונות של רגעים המתהווים אצלנו בימים אלה. 

הריח של הדם לא יורד ממני כבר ימים ארוכים. לא משנה כמה אני מתקלח, ומחליף בגדים. אני יודע, שגם כשהמלחמה תסתיים ייקח זמן עד שהשגרה תחזור לנפש שלנו. אבל אנחנו ננצח. ונחזיר את כולם הביתה. 

אני חוזר להיות בן אדם לשעות הקרובות. וגם לחשוב על מקום של כבוד לרגלייך.

תזדקפו. כולכם. יש לנו על מה להתגאות.

(לא ממש קשור לפה ומניח שיימחק) 

נכנסים לשטח, צהריים. חם. 

כמה חברים שפוסעים יחד שנים ארוכות במשעולי הזמן, עם המשפחות והאהובים שנוספו לנו במהלך תקופת החיים. 

עוד מעט נחנה לנו והקליטה תהיה חלקית, המאהל יוקם ולצידו יפרשו שולחן וכסאות. סיר הפויקה ייטמן תחת גחלים לוחשות, ומיני מגדנות יעלו על השולחן כשלצידם יין צונן. 

לכל אחד הדרך שלו להעמיק פנימה, לערוך חשבון נפש, לחשוב. יש הצריך לענות את הנפש ואת הגוף ולשאת דברי תפילה בבית קודש, ויש הצריך פשוט - שקט מהסחות היומיום. 

השנה, החלטתי, שאני מתכוון לבקש סליחה מעצמי. 

כבודי רב לאדם, למקום ולחברו של האדם, אולם מאז ומתמיד אני שם את עצמי לאחר כל אלה. השנה, גמלתי בליבי לבקש מחילה מעצמי ולסלוח. לסלוח על כל מה שרציתי ולא יכולתי, או לא הספקתי; לסלוח על כל מה שלא התרחש כמצופה; לסלוח על כל מה שלא הצטיינתי בו; ולמחול על כל חטאי כלפי עצמי. אני מתכוון להעניק לעצמי ערב של שקט, עם מעט מזון, מעט שתיה והרבה איפוק, ולמחול לעצמי מחילה שלמה. 

חתימה טובה לכולם, ועשו חסד עם עצמכם. כשזה יושלם, תוכלו באמת ובתמים לפנות כוחות של נפש לעשות חסד גם עם אחרים.