הבלחי מחשבות

כוס קפה קטן, שחור, מר וחזק -

‘קפה סאדה’ כמו שנוהג להזכיר נ׳ בכל פעם.

עוגייה קטנה, פשוטה לצידו.

וזהו.

זה מספיק.

יש משהו נכון בענווה, בצנעה, במתינות, בריסון ושליטה עצמית.

להתרכז בלגימה של הנוזל השחור הזה, בעוגיה הנמסה לתוכו. ולהודות על הקיים, על מה שיש.

להתרכז ברגע, להנות מהדרך.

קצת כמו לנשום.

האוויר מרגיש הרבה יותר צח, כשאת מעניקה לי אותו במילים שלך. במילה אחת, באות בודדת, את יכולה למנוע את האוויר ממני עד חנק, ובמילה נוספת להזרים אותו בתוכי כמעיין מפכה.

האוויר מרגיש הרבה יותר צח, כשאת מעניקה לי אותו במעשים שלך. אלה שכבר היו ואלה המצויים במשעולי הדרך בה אני פוסע אחרייך.

קצת כמו לנשום. עמוק.

לדעת שמולקולות האוויר ספוגות בריח ובטעם שלך.

לנשום, ולהנות מהדרך.

אני רוצה לתת לך את המחשבות שלי. 

את מצויה בהן, שם, ברורה וחדה, לפעמים במרכז ובעוצמה מהדהדת, לפעמים ברקע כמשב רוח קל, ולפעמים את נוכחת באחת במלוא עוצמת הדרך, משאירה אותי פעור לב ונפש. 

אני רוצה לתת לך את המילים שלי. 

אני רוצה להביע את הכמיהה, הערגה והצורך שנבנים בי כלפייך, כלפי מי שאת ומה שאת נוטעת בי. לשחרר את הקיטור המצטבר בי ולחלוק עמך פרטים כמוסים, אישיים, מביכים; לתת לך את כל השכבה הגולמית הזו שאני לא חולק עם אנשים אחרים, זו שהופכת אותי לפגיע. אני רוצה לספר לך כמה אני רוצה להיות כלפייך שפוף, נמוך, רגיש, זקוק וצריך, והכל מתוך שלמות גמורה ומבחירה. אני רוצה לכתוב לך את כל אלה במילים נהירות וברורות, אותן עינייך ישתזפו ברצון ובגאווה. אני רוצה פשוט לבקש להיות - שלך.   

אני רוצה לתת לך את הנפש שלי. 

לקחת את הסכין הוירטואלית שלך ולפתוח לרווחה את בית החזה שלי, שתכנסי פנימה, עמוק, למקום הזה שנמצא שם מאחורי העור, הבשר, העורקים והורידים, המקום הזה ששמור רק לעצמי, וגם לזה שאחריו אליו אני עצמי לא יכול להגיע.  לתת לך לשבת שם בנוחות, לשכל רגליים, לנשום לרווחה את האוויר שהפך להיות - שלך. 

אני רוצה לתת לך את הגוף שלי. 

להביט במבט הטורף שלך כשאת צובעת את עורי באדום, כחול ושחור, מטפטפת עליי טיפות שעווה ומציירת עליי את פירות תאוותך. אני רוצה להריח את הריח שלך כשאת נכנסת למצב הטורף הזה, ולהאכיל אותך לשובע בבשרי. אני מבקש שאת תחליטי על כל מה שאת מוכנה להחליט, ותקחי. פשוט - תקחי, ואני אעצום עיניים ואנתק את חוט המחשבה ואוכל רק - להיות. שלך. 

אני רוצה לתת. לך. 

את כל מה שאת מוכנה לקחת.

בחצות, כשהתחלף התאריך, החלו מבול הטלפונים ושלל הברכות. חלקן מלב, חלקן מראש, חלקן מכורח וחלקן מרצון. ככה זה שחיי רווי מעגלים שונים. ולכולן כמובן עניתי, לחלק מלב ולחלק מראש, לחלק מכורח ולחלק מרצון, ומאז זרמים של יין ושוקולד, פרחים ומיני תשורות של חומר. והכל נחמד, נעים ויפה. 

אבל מחשבותיי עמך, את שכבר אינך ולא קוראת כאן עוד. ובהן את מברכת אותי בכאב, ואני מחבק את קרסולייך ומרגיש מבורך. אני מנסה לאלחש את הכאב שבחוסר בשלל מחשבות טובות, והן אכן טובות ויפות וממלאות, אבל את החלל הקטן שנותר פעור בי לא ניתן למלא אלא על ידי שוטים, עקרבים ושפלות גוף ורוח, והרבה הרבה רגש. 

קצת למעלה משבועיים חלפו מאז שחתמתי על אותו מכתב, וסיימתי פרק כה משמעותי בחיי באופן שונה לחלוטין מזה אשר חשבתי שבו הוא יסתיים. ולמרות הכל אני שלם. כואב, אבל - שלם.

אני יושב כרגע על החוף באי הקסום הזה, עת שקיעה, הגוף נרגע לאחר יום גדוש בצלילה ובפעילות ימית נוספת, עוד מעט אפסע 50 מטר הצידה לכיוון שולחן עץ בלוי שלצידו 4 כיסאות, ואצביע על מיני מעדנים שעוד מקפצים להם על גבי הקרח המונח על שולחן גדול עליו רכון דייג צרוב שמש ועב בשר. ואצבעותיו המחוספסות של הדייג ידאגו לנקות אותם היטב, ולהניחם מעדנות על הגריל עם שלל תבלינים שהשנים דבקו בהם, ובעודי לוגם מהיין הלבן, הקר והצונן ומכין את החיך לעתיד לבוא, אחשוב על מיני שוטים, עקרבים, התפלשות נמוכה וזעקה מלאה ברגש. חופש.

הרבה מאד פנטזיות היו לי במהלך שנותיי, על שוטרת חמורת סבר אך בעלת חן, הדוחפת אותי (תחילה) לניידת ומבצעת בי (בהמשך) שפטים בשוטים ועקרבים. 

השבוע דחפו אותי לניידת יחד עם שני אחים (לנשק) נוספים. כמו כל מציאות, היא שונה ולא במעט מהדימיון, ולמרות שלקחה פחות משעה עד ששוחררנו עדיין זה היה מעליב, פוגע ואף מעלה זעם. אנחנו, שחירפנו נפשנו שנים כה רבות בשקט, בגאווה ובענווה; שנפצענו, שאיבדנו חברים ושהקרובים אלינו הדירו שעות שינה כה רבות; אנחנו - אנרכיסטים לפתע המושלכים לניידת כלאחר יד. 

ומנגד, התמלאתי בגאווה. גאווה לראות את הילדים שלי הולכים ומניפים את הדגל שלנו, בראש זקוף, מוכנים להגן על שלהם. גאווה לראות את אבי הקשיש והחולה עומד זקוף עם הדגל ביד, במבט נחוש. גאווה לראות המון שוטף וחדור מטרה, מאוחד כפי שאני לא זוכר שהיה מעולם. 

עת לילה, בשוך הסערה והאנדרנלין, ציטטתי לילדי מדברי מישהי שהיתה בגובה 1.50 בערך אבל משכמה ומעלה, גולדה מאיר:

״אין זה חשוב באמת להחליט בגיל צעיר מה בדיוק הנך רוצה לעשות כשתגדל. חשוב הרבה יותר להחליט על הדרך בה אתה רוצה לחיות. אם תהיה ישר עם חבריך ותקח חלק במאבק שטוב לאחרים ולא רק לעצמך, הרי זה מספיק. מה תהיה, זה כבר פחות חשוב״.

בנחישות, יחד - ננצח!

לפעמים ברגעים מסוימים אני מחכה להיות איתם שוב, יחד.

עם כולם. יחד. כמו פעם. לפני הכל.

עם כולם. עם אלה שנותרו צעירים, עם אלה שנפלו במילואים לאחר שהספיקו להתבגר קצת, ועם זה שלא איתנו עוד כי החיים לקחו אותו בלי קשר לצבא.

אפשר לראות אלף תוכניות בטלוויזיה ולנהל את כל השיחות שבעולם עם חברות וחברים ואפילו עם אנשי מקצוע,

אבל רק הם - מבינים באמת. והחלק ״מהם״ שנותר, הולך ופוחת, ומה שהיה פעם שלם מזמן כבר אינו.

וחלק ממני תמיד יהיה קרוע, גזור לרסיסים.

ולרגע אחד אני קצת מקנא באלה שלא צריכים להתמודד עם זה יותר.

ולרגע אחד אני גם כועס, בלי לדעת בדיוק על מי ומדוע.

ולרגע מרגיש קצת אשם.

ואז אני מבין שאני פשוט מתגעגע.

עוד מעט האיזון יחזור ויתווספו מחדש שמחה, חיוכים וגם אושר על ״הם״ אחרים שבחיים שלי. אבל החוסר הזה, גם אם אינו במרכז, אותו געגוע, נמצא שם יחד עם כל אלה, בכל רגע.

בסופו של יום או בסופו של לילה,
כל אחד
עומד אל מול המראה לבד כשהוא חשוף,
בלי לבוש, בלי איפור, בלי תכשיטים, בלי ריחות ובשמים,
בלי הצגות של מילים, בלי שכבות של אולי ושל נדמה לי,
בלי מראות שאנו שמים בפני אחרים על מנת שיחשבו שאנו מי שאנו לא,
בלי הצדקות מיותרות, בלי כיסויים של בורות של נפש, בלי עיוותים של חוסרים של לב,
ובסופו של אותו היום או אותו הלילה,  
אל מול הראי שם לבד
אנו יודעים בדיוק מה חסר לנו ומה אנחנו רוצים, צריכים, למלא.

אני מאחל לכולם (ולעצמי), ששנת 2022 תהיה שנה של מילוי והוספה, ואם אפשר - של החוסר הזה בדיוק.

(את השנה הנכנסת אני בחרתי לקבל במדבר, עם קומץ חברים טובים; זאת תמונה בהירה של שקט לפני הסערה שבדרך ויש בה משהו שמאפיין גם את האבולוציה האישית שלי)

אני זוכר את הפעם ההיא, שהאנדרנלין ירד עם סיום הפעולה והחילוץ לאחור, ולפתע תקפה סחרחורת ו- נ׳ הפך לחיוור והרים אותי על הגב שלו, בעודי מאבד הכרה, וסחב אותי 300 מטר יקרים מפז אל עבר כוח החילוץ.

עשרה ימים לאחר מכן בבית החולים, האחות יפת המראה אומרת לי שאני צפוי להשתחרר ושההחלמה שלי מעוררת השתאות לאור המצב בו הגעתי.

אני זוכר את הפעם ההיא, ויש לי את הצלקת שמזכירה לי אותה בכל פעם מחדש. למען האמת, גם נ׳ מזכיר לי מידי פעם שאם לא היה סוחב אותי על הגב אז מי יודע מה היה קורה, ואז לוקח את הילד הקטן שלי על הגב העצום שלו, ומסתובב איתו בכל החצר במושב שלו, בעודי יושב, מסתכל, ומחייך חיוך מלא ברגש אל עבר שניהם.

אני מחלים מהר. בגוף במיוחד, אבל גם בנפש. וכמו שנותרות צלקות בגוף שמזכירות לך רגעי חתימה של נפש, קיימות צלקות של נפש שמזכירות לך רגעי החתמה של גוף, ובסופו של יום עת לילה יורד, אין אנו אלא אסופה של זכרונות, רגעים וצלקות, שמספרים בנו סיפור חיים. אני מביט על סיפור החיים שלי, ונוכח שהוא רחוק מלהסתיים. ועם סיומה של תקופה, ניכר שאחת אחרת עומדת בפתח, והיא מרתקת ושונה, וימים יגידו את אשר יהא.

״כל רגע הוא יוצא מן הכלל, אבל היום הבא טוב פי אלף״ (סלבדור דאלי)

יש רגעים בהם אני מרגיש את הנפש שלי שורפת, מגרדת, את הואקום שנמצא שם בחלל החזה מבקש לנפץ אותי מבפנים. ואז כדי להשקיט את חיית הטרף הזו לרגע, אני חייב לעשות משהו. להיכנס לזירה עם מישהו מיומן מספיק בכדי להתמודד עם מה שיוצא ממני, לקפוץ ממטוס, לשחות בין גלים של 10 מטר, להתיש את הגוף שלי, לכאוב את הוואקום השורף הזה החוצה בשאגות ובפרצי אנדרנלין עד שלא תהיה לי טיפה של כוח, ולרגע אחד קטן אשכב על הרצפה, אנשום עמוק והאוויר ייכנס צלול ונקי לחזה שלי.

וזה עוזר בדיוק לרגע אחד, ובנשימה הבאה הכאב הזה חוזר, גם אם לא באותה עוצמה - הוא קיים שם, בפנים, מלווה אותי גם כשאני מחייך.

רק ברגעים מסוימים, כשאני על ברכיי, כמה, עורג, משתוקק בכל נימי נפשי, כואב כאבים של צורך, בעוד מושא אותה ערגה נוטלת את הוויתי תחת כנפיה, רק אז - אני באמת שקט מבפנים. באותו חור שחור, באותה כמוסת זמן, אני שלם. ובכל יתר הזמן, אני רק כמעט שלם.

כמעט זה הרבה, המון אפילו, אבל עדיין - זה רק כמעט, ואני חסר את המלא.

יושב בהרצאה משעממת שמארגנים מידי פעם בפורום הנהלה מסוים, ושומע מישהי מדברת עשרים דקות שלמות על סוגים שונים של היררכיה, הבעת ההיררכיה והשימושים בה ועוד כהנה וכהנה רעיונות שבעיקרם מבזבזים לי את הזמן. 

ואני חושב ביני וביני, שהיררכיה אמיתית היא משהו שונה לגמרי. 

היררכיה אמיתית היא קירבה, קירבה הכי אמיתית, אינטימית וחזקה שיכולה להיות. היא רגש. היא גילוי לב ונפש. 

אני חושב שאני נמצא בתקופה בה חסרה לי היררכיה של ממש בחיי.