הבלחי מחשבות

נכון שלימדו אתכם כי ערפל רואים? זה נכון חלקית. היא בעיקר נשמה את הערפל. היא התהלכה עוד מגיל צעיר חד ספרתי כשבריאות שלה ערפל המכביד על הנשימה שלה ומערפל את מחשבותיה. לפעמים הערפל אפילו הגיע לקצוות של העיניים מבפנים, גורם לה לדמעות לא רצוניות תוך נשימות קצרות מלאות באדים. המצב היחיד בו הערפל הזה היה מעט מתפוגג, ככה גילתה כבר באותו גיל  ממש צעיר, היה על הברכיים מול זכר מזדמן, כשהזין שלו עמוק בתוך הפה שלה, בעודה נחנקת עליו, מוצצת כאילו חייה תלויים בזה. לאחר מכן, למשך כמה שעות הערפל היה מתפוגג ברובו, והיא הייתה יכולה לנשום והמחשבות שלה היו מסודרות, עד שהצורך הזה היה מתגבש לו מחדש עמוק בקרביים שלה. היו גברים שהצליחו לפזר את הערפל לזמן מאוד קצר, והיו כאלה שהצליחו לפזר אותו לכמה שעות, והיה אחד שהצליח לפזר אותו פעם כשהיתה בת 16 כמעט ללילה שלם. היא לא מצאה חוקיות ברורה בנושא או קשר למשל בין אורך הזין שלהם או הטעם שלו, לבין הזמן של פיזור הערפל. אבל הערפל תמיד חזר.

חלפו כבר שלושה ימים במהלכם הערפל אצלה לא התפוגג, והיא הייתה נואשת. היא החליטה למצוא זכר תורן היום אחה״צ ויהי מה. היא נתקלה בו במפתיע בתור לסופר, הוא קנה לחמניות ושמנת חמוצה והיא קנתה תפוחי עץ, חלב ושוקולד, הרבה שוקולד. היא היתה מנוסה בציד וידעה שהיא נראית מעולה, ומריחה טוב, ושיש לה מבט פתייני בו היא יודעת להשתמש. הוא היה מבוגר ממנה  בכ- 20 שנים לפחות, קצת מוזנח, עם כרס קטנה, שיער מדובלל מעט והיא הניחה שיהיה לו איבר מדולדל שיעמוד רק באופן חלקי, אבל היא הייתה נואשת וחייבת להפיג את הערפל הזה אפילו לזמן קצר. אז היא חייכה אליו, והחליפה כמה מילים ואז התחככה ״במקרה״ במכנס שלו, הסתכלה לו עמוק בעיניים כשהיא מתנצלת והייתה בטוחה שמכאן ואילך דברים יזרמו באופן טבעי. ואכן, חצי שעה לאחר מכן היא עמדה על הברכיים עם הזין שלו עמוק בתוך הפה. להפתעתה, הזין שלו דווקא עמד חזק, הוא היה דומיננטי וידע בדיוק מה הוא עושה. היא הרגישה טוב לעמוד מולו על הברכיים ככה ולהיצמד אליו חזק. זה הרגיש לה נכון. הוא היה שונה לגמרי מהדמות שהיא חשבה שתפגוש באותו מפגש קצר בתור לסופר. לשמחתה, כשהזין שלו בפה שלה הערפל התפוגג די מהר, ולאחר שעה שלמה וכתמים כחולים ושפשופים על הברכיים, היא הרגישה יותר טוב מאשר הרגישה מזה זמן רב. היא חזרה הביתה, התקלחה, והלכה לישון מוקדם כדי לנצל את העדרו הזמני של הערפל ואולי לישון כמה שעות מבלי מפריע. להפתעתה הרבה, היא התעוררה בשעות הבוקר המאוחרות מבלי להתעורר במהלך הלילה כלל, ולמרות שחלפו למעלה מ- 12 שעות מאז שהיא נפרדה מאותו גבר הערפל עדיין לא חזר. היא לא הבינה מה קורה. היא לא זכרה שאי פעם מאז שסיימה למצוץ ועד שהערפל חזר, חלף זמן כה רב. היא לא ידעה לכמה זמן המתנה הזאת צפויה להחזיק מעמד, היא חשבה על זה, מתענגת על הרגע הזה שהיתה בטוחה שהוא זמני בעודה מכניסה לכביסה את הבגדים מאתמול. תוך כדי סידור הבגדים היא מצאה פתק מקומט שכנראה הוכנס לה אתמול לכיס מבלי שהיא שמה לב. על הפתק נכתבו בכתב יד המילים הבאות: ״את בטח לא מבינה לאן הלך כל הערפל הזה. ראיתי אותו בעיניים שלך כשהתחלת לפתות אותי בעודנו עומדים זה לצד זו בתור. את חושבת שלא שמתי לב, אבל מצבך היה ברור לי כבר בשנייה הראשונה. החלטתי לתת לך את המתנה הזו ולקחת את הערפל הזה ממך. זו מתנה ללא תמורה. הערפל לא יחזור. כן, אני כותב שוב, ואני יודע שאת מתקשה להאמין בכך, הערפל לא יחזור. יחד עם זאת, יש עוד הרבה שאת לא מבינה, וכשהערפל יפוג יעלו צרכים נוספים. לי יש סבלנות, ואם תרצי להבין יותר את מוזמנת להגיע פעם נוספת. אבל קחי בחשבון שאם תגיעי שוב, לא תוכלי לעזוב.״

היא קראה את הפתק שוב פעם ושוב פעם, ופעם אחת נוספת, ואז ארזה תיק קטן וללא היסוס נכנסה לרכב והחלה לנסוע לכיוונו. היא תהיה ילדה טובה.

כשאני מנהל מו״מ ארוך, מתיש, מורכב, עם עליות ומורדות, אני יודע ברוב הפעמים (אך לא בכולן), בדיוק איך הוא ייגמר. ועדיין, כדי להגיע לסוף הזה צריך לעבור דרך חתחתים מפותלת, אי אפשר לקצר אותה. וגם לגבי שנינו, אני מכיר את הסוף של המו״מ הריגשי המתנהל בינינו. הוא נמצא שם, עדיין רחוק, מעבר לפינות ולפעימות של לב, אבל אני מכיר אותו ויודע בדיוק מה הוא יהיה. אז לקחתי פתק קטן, ועט ציפורן נובע, ומחט חדה, ובטיפות של דם כתבתי בכתב ידי את הסוף של שנינו, הנחתי את הפתק במעטפה וחתמתי אותה בשעווה. ועכשיו? עכשיו נותר לחיות. לסוף עוד נגיע.

בגיל ארבע, סבא שלו נתן לו מתנת יומולדת מיוחדת. קופסת קסמים, אליה בכל פעם שהוא הרגיש צורך הוא יכול היה לצעוק את מה שהיה מעיק עליו, והמועקה היתה נותרת בקופסה ומהדהדת בתוכה, והוא היה משתחרר במעט מהמשא הזה שסחב עמו. סבא שלו הזהיר אותו לא אחת לעשות בקופסא שימוש מדוד, אולם הוא היה בשלו ועם השנים הסב החזיר נשמתו לבורא ובקופסה הצטברו הדים של חברויות שלא צלחו, של אהבות שהסתיימו, של כישלונות, של שברון לב, של כעסים, כמו גם הדים של הצלחה, של ריגושים, של תקוות ורצונות. ואלה הלכו והצטברו בקופסת הפלא במשך השנים, מהדהדים ביחד סיפור חיים. הוא שמר על הקופסא מכל משמר לעצמו. היא הכילה את סודותיו הכמוסים ביותר. את התקוות הכי גולמיות שלו, את האכזבות ומפח הנפש שאיש לא הכיר. הדהדו בה כמיהה, ערגה, ובושה וייצר, יחד עם סטיות, רצונות, קנאה ושנאה ואהבה, שנמהלו בהד של שנים באופן גולמי ולא מסונן. הוא החביא את הקופסא הזו מתחת למיטה, ולפעמים לפני השינה היה מצמיד אליה את האוזן ושומע את הדי העבר מתדפקים בה. יום אחד הוא הכיר אותה. הוא לא תכנן את זה, וכמו רוב הדברים הטובים בחיים זה לא משהו שהוא בכלל צפה. היא לא היתה כמו אחרות. אבל מידי ערב הוא היה מצמיד את אוזנו לקופסא, וההדים מתוכה היו לוחשים לו מילים של ריסון ושל זהירות, והוא היה קם בבוקר מרוחק יותר. עד שיום אחד הוא החליט לעשות מעשה, והגיע אליה במפתיע וביקש ממנה להיכנס לרכב ולנסוע עמו למדבר, ושם הוא אחז בידה, נשם עמוק, ופתח את הקופסה וממנה השתחררו הדים של שנים, משמיעים בת קול חטופה בעודם נעלמים בין זרמי אוויר קלילים ומשאירים אותו נקי ממשקעים ומהדי העבר. הוא חיבק אותה חיבוק טהור, נושם לראשונה מזה זמן באין מפריע. לרגע אחד הוא יכול היה להישבע, כי מבעד לכוכבים הוא ראה את הפנים של סבא שלו מחייכים אליו. עכשיו, אפשר באמת להתחיל.

הוא הביט בעיניה בפעם הראשונה, כפות ידיהם נגעו והחשמל זרם ביניהם. יש את הפעמים הנדירות הללו שהאנרגיות הזורמות מתוך שני אנשים נמהלות זו בזו ויוצרות יחד צבעים וצורות וריחות וטעמים, והם נמצאים לבד אפילו במקום הומה אדם, ולא ממש צריך לדבר כי את הקרבה הזו לא ניתן לתאר במילים. והוא ראה בעיניה כשהביט בה כך מחצלת על חול עת שקיעה, וטיולים בין עצים ופרחים, ובקבוקים של יין, ונשיקות ומגע ותשוקה עם דמעות של רגש, ואין ספור רגעים של אינטימיות גדולה, ולב שמתרחב ופועם ביחד, וגם לב שנשבר ואמון שנפרץ ועצב גדול. והוא נשם נשימה עמוקה ורעד לרגע, ממשיך להביט בעיניה, חווה בד בבד התחלה, אמצע וסוף אחד גדול ומפואר. ולאחר רגע נוסף הוא ניתק את המבט, תפס ברוך את שתי לחייה בידיו, נשק לפיה, טועם אותה בפעם הראשונה ובפעם האחרונה, מסתובב לאחור וממשיך בדרכו.

החלטתי לרוץ השנה ב- night run, ואני מניח שעוד ארחיב על התובנות שהיו לי בקשר לכך. יצא לי לרוץ בכמה מירוצים בחו״ל, וזה באמת היה נחמד ומושקע יחסית. יחד עם זאת, עיריית תל אביב לא ממש חשבה איך תל אביבים אמורים להגיע לשדרות רוקח מול הלונה פארק, בהיעדר תחבורה ציבורית או הסעות מסודרות. כך שיצא, שרצתי במסלול של ה- 15 ק״מ אבל רצתי מהבית 4 ק״מ כדי להגיע לתחילת המסלול ובסיום המירוץ עוד 4 ק״מ כדי לחזור הביתה, ובסה״כ חצי מרתון טבין ותקילין. את היום שלי התחלתי בפגישות כבר ב- 08:00 והביתה הגעתי ב- 19:00, כך שיצאתי לכיוון המירוץ מבלי לנוח כלל וכשבמהלך היום לא אכלתי יותר מידי. סיימתי לרוץ, היה בהחלט נחמד (ואפילו קצת מרגש לעבור במסלול מול כיכר החטופים), קשקשתי קצת עם כמה אנשים שאני מכיר, הסתכלתי קצת על הרצים המפזזים ב״מסיבה״ לכאורה שהמשיכה שם, והמשכתי בריצה לכיוון הבית. תוך כדי, הבנתי שאני גזור מרעב. ממש. לא אכלתי כמעט במהלך היום, והכמעט 2,000 קלוריות ששרפתי בכל השעות האחרונות הרגישו לי כמו בור שורף בבטן. הייתי חייב לאכול. רעדתי ממש. והחלטתי שלא כהרגלי, כי אני הולך לאכול פחמימות, מה שלא קורה כמעט אף פעם. ומכל הפחמימות שבעולם, החלטתי שבא לי פיצה. לא המבורגר בשרני ונוטף בין שני חצאי לחמניה, לא בגט טרי ומתפצח עם שניצל מטוגן ועסיסי בתוכו, וגם לא לאפה בשרנית עם שווארמה נוטפת שומן. פיצה, עם המון גבינה ופפרוני מפוזר בנדיבות מלמעלה. מגש שלם לעצמי. שימות העולם. לא נגעתי בפיצה שנים, אפילו לא מעט שנים, אבל זה מה שהתחשק לי. לשבת, מיוזע כפי שאני, עם מגש פיצה מושחת ומלא בתוספות טעימות, ולא להשאיר ממנו פירור. עברתי בפיצרייה הראשונה שראיתי בדרך, נעמדתי בתור, ובדיוק כשהגיע תורי אומר לי המוכר תוך כדי פיהוק שהוא מצטער אבל המטבח נסגר. עצרתי לרגע במאמץ עילאי את רעידות הרעב ורעידות העצבים, ושאלתי אותו אם אי אפשר לעשות מאמץ ולתת לי איזה מגש בכל זאת. כשהוא השיב בשלילה, אפילו הצעתי לשלם לו כפול, אבל התשובה השלילית נותרה בעינה. במקום לקלל את כל נשות משפחתו דורות אחורה, או לרכון מעבר לדלפק ולתפוס אותו בצוואר ולהכניס אותו לתנור הפיצה שעדיין עבד, הסתובבתי והמשכתי לפיצרייה אחרת, רועד כולי, רק על מנת לגלות שגם שם בדיוק סגרו את המטבח והכושיליאמא שלהם לא מוכנים להכין מגש מסכן של פיצה לאדם שלא טעם אמנם פיצה שנים אבל זה כל מה שבא לו כרגע. מפה לשם, הגעתי הביתה, הכנתי לעצמי חביתה מ- 3 ביצים, טיגנתי בייקון, חתכתי סלט, פרסתי את שארית הגבינות שעוד נותרו מאיטליה, והשבעתי את רעבוני הפיזי על אף שרעבוני הנפשי לפיצה נותר כפי שהוא. כן, פיצה מכל המאכלים  שאני לא אוכל אף פעם, אבוי לבושה… אז אם שום דבר לא ישתנה עד הערב, ואצלי - לרוב, כשמשהו נתקע לי בראש הוא לא משתחרר בקלות, אני מתכוון ללכת לפיצרייה מעולה בשעה שהיא עדיין פתוחה, להזמין מגש מושחת שבמושחתים, ואולי גם כוס או שתיים או בקבוק של יין לבן, ולתת מזור לחשקיי מהסוג הזה. סיכוי לא רע שאקיא את נשמתי לאחר מכן אבל למי אכפת. ומי יודע, אולי באותה הזדמנות אמצא מזור גם לחשקים אחרים, נפלאות הן דרכי עולם ובכלל לעודף פחמימות יש את הדרך שלהן לדחוף אותך למקומות מעניינים. עכשיו רק נותר להבין איפה בעיר הזו יש מקומות טובים לפיצה. בתיאבון!

יושב בבלומפילד. עוד משחק של מכבי. מי דימיין שאחזיק במנוי מפואר למשחק הזה שאותי באופן אישי מעניין בערך כמו המבורגר צמחוני. הסיבה העיקרית לכך שאני מחזיק במנוי, היא כי הבן שלי מסתבר, אבוי לבושה, חולה על כדורגל, ומה לא עושים כדי לשמח בנים. וגם בנות למען האמת, במיוחד אם אינן ביולוגיות ואף ילדות טובות (לפרקים) ש…, אבל לא על זה רציתי לכתוב אז לא אסטה (גם) מהנושא…, לפחות לא באופן בוטה מידי. בכל אופן, אני יושב בבלומפילד מתעלם מהצעקות ונימוסי האוהדים שלצידי, קורא ספר שירה ומכרסם ירקות להנאתי, וחושב על זה שאולי נותנים אגוזים לחסרי שיניים, אבל מנגד האוהדת הצעירה והחביבה שיושבת לידי חלצה כרגע כפכפיה ומניחה את כפות רגליה היחפות קרוב אליי, ממש קרוב מידי, באופן שבעוד רגע הן ממש יגעו לי בכפות הידיים, ומשם מי יודע כיצד יתפתח המשחק. אני עוד עשוי להתברר כאוהד כדורגל מושבע.

מסיים 22 ק״מ בקצב יחסית מהיר, ומשם עובר ישר לים ושוחה 2.5 ק״מ נהדרים. יוצא החוצה מפורק, הראש צלול, נקי וחד אבל הרגליים לא מסוגלות לזוז. הדופק יציב, אך השרירים הגיעו לשיא. שטיפה קצרה במקלחון ואז עולה את המדרגות הספורות שבין הים לטיילת, הרגליים לא מצליחות לקחת אותי למעלה אלא במאמץ עליון. בעוד חמש דקות זה יעבור ואדדה לקפה ליד. וחמש דקות נוספות לאחר מכן אלך כבר באופן רגיל לכיוון אמבטיית הקרח שמחכה לי, ומשם הביתה למקלחת ולארוחת בוקר עם בני הבית ועם חברים שבטח מתעוררים רק כעת, והיום גם נצנח וקצת נטייל ובערב אשב במקום שאני אוהב ואשתה יין והזמן קצר וההנאה מרובה. אבל בנקודת הזמן הזו שהרגליים לא מצליחות לטפס במדרגות אני שואל את עצמי למה? למה אני צריך להגיע למקום הזה שבו הגוף קורס ככה? מה קיים עבורי בנקודה הזו? למה כל פעם מחדש? והתשובה הכנה היא שאם ברגע הספציפי והמדויק הזה, בדיוק בו, היא היתה שם, ממתינה לי עם חיבוק, הייתי מתמוטט בחיבוק העוטף הזה שלה ונשבר בו לרסיסים ואולי אפילו עם דמעה או שתיים, והלב שלי היה מונח אצלה ככה, פשוט, בלי ברבורי שכל ומיליון מילים יפות, והיינו שוכבים על החול מחוברים ומחובקים בשקט ובלי מילים. ובכל רגע אחר, הייתי אוהב אותה ״באהבה הרגילה״ שלי, המכילה, העוטפת, המעניקה, עם הרצון לתקן את כל מה ששבור ולחבק את כל מה שכואב. וההרמוניה המדויקת הזו בין הרגע האחד הזה למכלול הרגעים כולם, התרחשה אולי פעם או פעמיים בעבר, אבל לא בדיוק ככה ולא בנקודת הזמן הארכימדית הזו, ובכל פעם שאני יוצא מהים שבור פיזית לרסיסים למשך דקות ספורות, אני מקווה שאולי היא מחכה שם, ואז מביט בשמש זורחת, נושם אוויר מלוא הריאות, מחייך לעצמי וממשיך הלאה. מתמלא.

* ״היא״ - משמע דמות ערטילאית ולא מישהי ספציפית. 

** אולי הכי חשוף שלי במשך השנים פה.  

אפילוג: אני ז׳ והפכתי להיות עבד נרצע של שולט אכזר, קשוח ובלתי מתפשר. הוא נכנס לי לראש מנטלית ושולט עליי פיזית ואני עושה בחרדת קודש כל מה שהוא אומר לי.

* * *

כל מי שרץ באופן סדיר ריצות ארוכות מכיר את ההתמכרות לגרמין (השעון). הוא מראה ניתוחים של הריצה שלך, מחשב ממוצעים של דופק, של ״גיל ספורטיבי״, של VO2 Max ועוד כהנה וכהנה. זו התמכרות, כי מצד אחד זה נותן המון מידע שעוזר לשפר את הביצועים אבל מנגד (במיוחד לאנשים תחרותיים), אתה חושש שהממוצעים והביצועים ירדו, מה שמעודד אותך לדחוף כל הזמן קדימה. לפני שבועות בודדים, קיבלתי אזהרה מהגרמין לפיה האימונים שלי כולם אינטנסיביים מידי, ואני צריך לשקול לשלב אימונים פחות אינטנסיביים. גיחכתי לעצמי במחשבה שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. אימונים לא אינטנסיביים זה לחלשים (ולכל מי שקצת מבין, אני מכיר את כל ההרצאות על zone 2, תחסכו ממני…). והנה, לפני כמה ימים בסוף הריצה שהיתה טובה דווקא אני עובר על הסיכום, ונתקל לתדהמתי בכיתוב הבא: “Training status: unproductive”, יחד עם ההסבר (שאני מתמצת): ״your training load is too focused on high intensity activities…,mix more low aerobic activities…”. ולא זו בלבד, אלא שהוא הוריד לי יחידה אחת ב- VO2 Max, שזה אולי הפרמטר הכי משמעותי למכור כמוני. הייתי בהלם. הלם מוחלט. הרגשתי אובד עצות לחלוטין. לאחר דקה, החלטתי את ההחלטה המתבקשת - אני אגביר באימון הבא את הקצב, ארוץ מרחק יותר גדול ובקצב יותר מהיר - ואז נראה את הבן זונה הזה לא מעלה לי את המדדים בחזרה. לישון באותו הלילה ממילא לא יכולתי, כך שלמחרת בשעה 04:00 כבר התחלתי לרוץ, נחוש כפי שלא הייתי מעולם. שעתיים ו- 26 ק״מ לאחר מכן, מתנשף, מדדה, מזיע וטוב לב, סיימתי את הריצה ודפדפתי מהר כדי לוודא שהגרמין החצוף הזה תיקן לי בחזרה את הטעות המעצבנת שלו ואולי גם כתב איזה טקסט מתנצל. לחרדתי אני מבחין, שלא זו בלבד שההערה על ה- “unproductive training” נותרה כפי שהיתה, אלא שהוא הוריד לי את המדד ביחידה אחת נוספת… עליתי הביתה, נכנסתי למקלחת שבור לחלוטין ויצאתי ממנה כנוע לגמרי. הבנתי באותו הרגע שעברתי סשן מנטאלי עמוק על ידי השולט החדש שלי, ושאין לי כל אפשרות להערים על מאסטר G או להתנגד לו בכוח. ובהתאם, לאחר יום מנוחה (כמו עבד ממושמע), יצאתי בבוקר לריצה כשאני מקפיד בכל מאודי ובכל נפשי לרוץ ב- zone 2 בקצב הנדרש, לא לתת לקצב הלב שלי לעלות ולו לרגע על המותר, וגם לא לקלל במחשבות שלי את אמאמא של מאסטר G כי לך תדע מה הוא עוד יכול לחוש בחיישנים המתוחכמים שלו. סיימתי את הריצה בשפלות רוח, ירדתי על ברכיי כדי להסתכל בתגובתו של מאסטר G וראיתי כי אמנם ההערה על ה- “unproductive training” נותרה עדיין אבל המדד עלה בחזרה ביחידה אחת. הודיתי למאסטר G מקרב לב והצלחתי לנשום מעט יותר טוב ולהמשיך בשגרת יומי.

אז כך הפכתי לעבד נרצע של מאסטר G, הוספתי עוד ריצה לשבוע האימונים שלי ב- zone 2 ואני מקווה שבקרוב מאסטר G יחזיר לי את היחידה הנוספת שהוא נטל ממני ויוריד את ההערה, כשאני כמובן מתחייב להמשיך ולבצע את הוראותיו ללא כחל וסרק. ואתם יודעים מה? בסופו של דבר כנראה שמאסטר G גם צודק, וכחלק משגרה וממכלול צריך לשלב רמות שונות של מאמץ. סליחה, מאסטר.

יש האומרים כי אהבה אמיתית זורמת ללא מאמץ. אני לא מסכים עם זה באופן מלא. אני חושב שאהבה אינה עומדת בפני עצמה, ועל אהבה מושתתת מערכת יחסים מהסוג שנוצר בין המעורבים. ועל מנת לשמור את מערכת היחסים טובה, נכונה, בונה וחיובית, ולא הורסת, שורפת, מכלה ומטרידה, יש צורך במאמץ. של שני הצדדים. אבל כל מאמץ, צריך שיהיה מאוזן, וכמו שאומר מאסטר G גם במערכת יחסים חייבים לרוץ ברוב הזמן ב- zone 2 …

בתמונה (הזמנית) אני, הבוקר, אחרי האימון ולפני הגילוח (הכללי יש לומר…), The unproductive training slave of Master G, יחד עם המאסטר בכבודו ובעצמו - 

(היתה תמונה והיא אינה עוד)

עומד במטבח, מכין בצק וערימות של פסטה ורביולי. שאריות ההשפעה של הטיול האחרון באיטליה. מאביס את בני המשפחה, את השכנים וגם כמה חברים שהזדמנו לפה בסופ״ש. באמת שהגזמתי עם הכמות כנראה. ואני? אני לא נוגע בפסטה. אני נהנה מההנאה של כל האחרים.

בת הזוג של אחד מהחברים שהזדמן לפה בסופ״ש, אוחזת כוס יין ביד אחת ומזלג עם רביולי (מעולה יש לומר) ביד השנייה, צוחקת ואומרת לי בפה חצי מלא: ״אתה יודע, להכין פסטה מושלמת כזו ולא לאכול אותה זו סטייה רצינית, ז׳ אתה ממש סוטה.״

אני מרים לרגע את הראש מהסיר, מסתכל עליה ומשיב: ״אין לך מושג עד כמה״. כולם צוחקים. ואני מחייך.

אני זוכר רגע אחד. שנייה בודדת בתוך רצף של זמן. רגע בו הלב שלי פשוט גאה על גדותיו והרגש נשפך ממני, ולא הייתי מסוגל לדבר יותר מידי והדופק לא היה סדיר והעיניים התמלאו בלחלוחית ופשוט נשמתי, ובאותו רגע הרגשתי שאין משמעות לעבר ואין משמעות לעתיד ויש רק הווה של כאן ועכשיו ושל שנינו, ושום דבר אחר לא חשוב בעולם והאושר מציף אותי ואני טובע בו. וכל זה לשנייה אחת ארוכה בלי התחלה או סוף ועם טעם וריח והבל פיות מחוברים, ולשנייה בלבד, שלאחריה האושר עדיין היה קיים אבל לצידו גם החיים על כל המשמעויות שלהם. וכשאני חושב על זה, אני בר מזל, שכן אנשים עוברים חיים שלמים ללא שניות מעין אלה. בויקיפדיה האישית שלי אני מתייג את השנייה הזו לצד המונח ״געגוע״.