אני זוכר את הפעם ההיא, שהאנדרנלין ירד עם סיום הפעולה והחילוץ לאחור, ולפתע תקפה סחרחורת ו- נ׳ הפך לחיוור והרים אותי על הגב שלו, בעודי מאבד הכרה, וסחב אותי 300 מטר יקרים מפז אל עבר כוח החילוץ.
עשרה ימים לאחר מכן בבית החולים, האחות יפת המראה אומרת לי שאני צפוי להשתחרר ושההחלמה שלי מעוררת השתאות לאור המצב בו הגעתי.
אני זוכר את הפעם ההיא, ויש לי את הצלקת שמזכירה לי אותה בכל פעם מחדש. למען האמת, גם נ׳ מזכיר לי מידי פעם שאם לא היה סוחב אותי על הגב אז מי יודע מה היה קורה, ואז לוקח את הילד הקטן שלי על הגב העצום שלו, ומסתובב איתו בכל החצר במושב שלו, בעודי יושב, מסתכל, ומחייך חיוך מלא ברגש אל עבר שניהם.
אני מחלים מהר. בגוף במיוחד, אבל גם בנפש. וכמו שנותרות צלקות בגוף שמזכירות לך רגעי חתימה של נפש, קיימות צלקות של נפש שמזכירות לך רגעי החתמה של גוף, ובסופו של יום עת לילה יורד, אין אנו אלא אסופה של זכרונות, רגעים וצלקות, שמספרים בנו סיפור חיים. אני מביט על סיפור החיים שלי, ונוכח שהוא רחוק מלהסתיים. ועם סיומה של תקופה, ניכר שאחת אחרת עומדת בפתח, והיא מרתקת ושונה, וימים יגידו את אשר יהא.
״כל רגע הוא יוצא מן הכלל, אבל היום הבא טוב פי אלף״ (סלבדור דאלי)
