יש רגעים בהם אני מרגיש את הנפש שלי שורפת, מגרדת, את הואקום שנמצא שם בחלל החזה מבקש לנפץ אותי מבפנים. ואז כדי להשקיט את חיית הטרף הזו לרגע, אני חייב לעשות משהו. להיכנס לזירה עם מישהו מיומן מספיק בכדי להתמודד עם מה שיוצא ממני, לקפוץ ממטוס, לשחות בין גלים של 10 מטר, להתיש את הגוף שלי, לכאוב את הוואקום השורף הזה החוצה בשאגות ובפרצי אנדרנלין עד שלא תהיה לי טיפה של כוח, ולרגע אחד קטן אשכב על הרצפה, אנשום עמוק והאוויר ייכנס צלול ונקי לחזה שלי.
וזה עוזר בדיוק לרגע אחד, ובנשימה הבאה הכאב הזה חוזר, גם אם לא באותה עוצמה - הוא קיים שם, בפנים, מלווה אותי גם כשאני מחייך.
רק ברגעים מסוימים, כשאני על ברכיי, כמה, עורג, משתוקק בכל נימי נפשי, כואב כאבים של צורך, בעוד מושא אותה ערגה נוטלת את הוויתי תחת כנפיה, רק אז - אני באמת שקט מבפנים. באותו חור שחור, באותה כמוסת זמן, אני שלם. ובכל יתר הזמן, אני רק כמעט שלם.
כמעט זה הרבה, המון אפילו, אבל עדיין - זה רק כמעט, ואני חסר את המלא.
