הבלחי מחשבות

לפני שלושה ימים אכלתי את טרטר הבקר הטוב ביותר שאכלתי בחיי. החומרים שנדרשו להכנתו הם פשוטים ומעטים: נתח פילה בקר קצוץ, מלח, פלפל שחור, שמן זית ופטריות כמהין שחורות. זהו. אבל במנה הזו נעשה שימוש בנתח פילה מובחר ויוצא דופן, ובמלח ופלפל מעולים שבמעולים גרוסים למידה מדויקת, ובשמן זית מהאיכות הגבוהה ביותר שטוסקנה יודעת לייצר, ובפטריות כמהין שחורות טריות שלוקטו בין רגבי אדמה לחים ופוזרו ביד רחבה. ולא פחות חשוב, בחיתוך, תיבול ומינון מדויקים שנעשו ביד אומן מנוסה. וזה בדיוק מה שאני אוהב ומחפש: פשטות, אמת, איכות בלתי מתפשרת ומינון מדויק. זה נכון (גם) ביחס לאוכל כמובן, אבל (ממש) לא רק.

יומיים לפני ה- 7 אוקטובר לפני שנתיים, חזרתי מחופשה משפחתית בחו״ל. המחאה היתה בשיאה, והיינו בטוחים שסיימנו עם פרק הצבא והמילואים בחיינו. והנה באותו הבוקר לפני שנתיים, כולם הגיעו. בהמוניהם. עוד לפני צווים וגיוס מסודר. ואפילו שהצבא לא היה מאורגן עדיין, יחידות התארגנו חצי עצמאית וירדו לשטח. והמראות, ובעיקר הריח, ילוו אותי תמיד, יחד עם הידיעה הברורה והחד משמעית: שכעת הזמן להחזיר הביתה את מי שחי, את גופותיהם של מי שכבר אינו בין החיים, את חיילי המילואים, ואת הצבא - לשגרה, ולהתחיל לאחות את הפצעים הפנימיים. ובד בבד, לזכור ולא לשכוח. אנחנו טובים בזה. ואנחנו נגיע לכל מי שהיה מעורב בטבח שנעשה בנו ונבוא איתו חשבון. אנחנו טובים גם בזה. ויש לנו אורך רוח ודבקות במשימה. זו לא ״בחירה״, זו מחויבות.

מה הסיכוי, שדווקא בחדר שלי בבית המלון, תוצב התמונה הזו… זה בטוח אומר משהו. אני רק צריך להבין עכשיו, מה. 

סבא שלי עליו השלום, היה איש נמוך קומה עם חיוך כן ומבט עמוק וחודר. אומרים שהיו לנו תווי פנים דומים, ולבטח היו לנו עיניים ירוקות-כחולות זהות. עד היום, אני מביט במראה ורואה את העיניים של סבא ונזכר בו. לסבא היו חיים שגרתיים, די משעממים אפילו. בערך. כמעט… הוא נולד למשפחה יהודית - חרדית דלת אמצעים בחבל ארץ קשוח ועני בארץ שנקראה בזמנו ״צ׳כוסלובקיה״. מפה לשם, בגיל 10 שלושה ילדים נוצרים תקפו אותו ברחוב כשהם קוראים לו ״יהודי מסריח״ וזורקים לו את הכיפה, וסבא, מה לעשות, היה איש עיקש כבר בגיל 10 והתגרה הזו נגמרה כשהוא חבול וחבוט ואחד מבין שלושת הילדים התוקפים הופך לנכה לשארית חייו כמזכרת על תקיפת ילד יהודי. כתוצאה מהאירוע וכל מה שקרה בגדרו, סבא שלי בגיל 10 עזב את הבית, חי ברחוב, חזר בשאלה ועוד כהנה וכהנה, ועלה לארץ באחת מהעליות לפני מלחמת העולם השנייה חדור אמונה ומטרה למצוא לעצמו בית, כיהודי חילוני עם זיקה חזקה לאדמה הזו ולשורשיו בה. הוא בנה פה את עצמו במו ידיו, הכיר את סבתא שלי והקים משפחה לתפארת (אני חלק ״מהתפארת״…), לא לפני שהוא שירת בהגנה במסגרת הפלמ״ח, נפצע במהלך השירות אך לא הפסיק לשרת, ועם קום המדינה נלחם כמובן במלחמת השחרור ושוב נפצע קשה ואיבד את עינו הימנית. הוא לא ממש דיבר על זה ולא עשה מזה ״עניין גדול״, אבל מחברים שלו שמעתי סיפורים מסמרי שיער על מה שקרה שם ועל מה שהוא עבר. כששאלתי אותו, הוא תמיד היה מסתכל עליי במבט העמוק שלו ואומר לי ״אינגעלע שלי, זה לא באמת חשוב. מה שחשוב זה שאני פה, ואתה פה, ויש לנו מדינה וצריכים לשמור עליה.״

כנכד הבכור, ביליתי די הרבה זמן עם סבא. הוא לא הסתדר עם כולם. אבל איתי, הוא הסתדר וכיבדנו אחד את השני מאד. אני זוכר שיום אחד כשהייתי בן פחות מ- 10 הלכנו יחד ביפו, וראינו כמה ערבים שיכורים מתנהלים בקולניות כמו ששיכורים חסרי רסן מתנהלים, ואני שאלתי אותו אם הוא רוצה לעבור לצד השני של הכביש, ואז הוא הזדקף ולרגע נראה עצום מימדים, הביט בי בעינו האחת במבט מחושל מפלדה ואמר לי בשקט חד: ״אינגעלע, אנחנו לא עוברים לצד השני של הכביש במדינה שלנו״, ואני אחזתי בידו והרגשתי הכי בטוח בעולם. והוא היה מגיע לשמור עליי כשהייתי חולה, יושב לצד מיטתי ומספר לי סיפורים בעל פה ולא מתוך ספר, כשמכולם נוטפת אהבת הארץ וגאווה לאומית אין קץ כמו טיפות דבש מתוק הניגרות ישר לתוך הפה הצמא שלי, כשלרוב הוא היה מסיים סיפור ואומר לי: ״אתה רואה, אינגעלע, בסוף הדברים פשוטים. אתה צריך לדעת מה צריך לעשות. ואם אתה יודע, אז נשאר רק לעשות את זה.״, ואז הוא היה הולך לאכול רגל קרושה שאמא שלי הכינה לו במיוחד ואני מזדעזע עד היום מהמחשבה על הדבר הרוטט הזה. אני גם זוכר, איך הוא בנה איתי בסבלנות רהיטים חדשים מעץ לחדר, מלמד אותי מלאכת כפיים מדויקת, ובכל פעם כשהייתי קרוב להתייאש הוא היה נוטל את העץ והכלים מידי, מסדר את הבלגן שעשיתי, ואומר לי: ״אינגעלע, גם אם אתה לא מצליח בהתחלה, תמשיך לנסות, ואם תתמיד בסוף תצליח״. ואני זוכר אותו מגיע לתחרויות הראשונות שלי באומנויות לחימה, ולטקסי חגורה, ושם הוא דווקא לא דיבר יותר מידי אלא הניח עליי יד כבדה ושתק איתי ביחד. וראינו יחד סרטים, ואכלנו גלידה אמריקאית ברחוב דיזנגוף בפסאז׳ עם אננס משומר ואגוזים והמון קצפת, ואפילו הלכנו מידי פעם בשבת לבית הכנסת כשהוא אומר בסבלנות שהיתה שמורה רק לי: ״אינגעלע, אתה לא צריך להאמין באלוהים אבל אתה צריך להכיר את השורשים שלך.״

כמה ימים לפני הגיבוש, סבא אושפז ועבר טיפול שגרתי. עוד הספקתי לראות אותו לפני הגיבוש בבית החולים, הוא היה מתון כהרגלו אבל הגאווה היתה בולטת מעינו היחידה כשהוא הביט בי באותו מבט מחושל מפלדה, ואמר: ״בהצלחה, אינגעלע. אתה לא מתחיל דרך. אתה ממשיך דרך. דרך שאני ואבות אבותיי הלכנו בה. ׳חזק ואמץ, אל תערוץ ואל תחת כי עמך ה׳ אלוהיך בכל אשר תלך׳ (יהושע א׳, ט׳). אני גאה בך, אינגלע״ הוא הוסיף. וכך יצאתי לגיבוש. כששבתי ממנו בהצלחה, סבא היה מחובר להמון צינורות, מונשם וברגעיו האחרונים. בימים הקצרים שחלפו, הוא נדבק בזיהום מאיזה חיידק לא ידוע ומצבו הדרדר משמעותית. הוא היה מידי פעם בהכרה חלקית וסירב בתוקף שנכדיו ייכנסו לחדר בו הוא היה מאושפז ויראו אותו במצבו. אבל אותי זה לא עניין. אבא שלי ואחיו ניסו למנוע ממני  להיכנס, לאחר כבוד בשתי אצבעות קיפלתי את שניהם לצד, נכנסתי ובקול בוטח אמרתי לו - ״סבא, באתי להיפרד.״ מבעד לערפל התרופות ראיתי אותו מביט בי במבט שלו. ״עברתי את הגיבוש, סבא. ואני מתכוון לפסוע בשביל אותו התוות עבורי. תודה, סבא. ועכשיו נוח בשלום. נשוב ונתראה כשיגיע זמן ומועד.״

שעות ספורות לאחר מכן סבא נפטר. אבל הדרך בה חונכתי והערכים שבנתיבם הוא הוליך אותי, נותרו חיים בי ובדורות של אנשים שחונכו לאחר מכן על ידי, בצבא ובמקומות אחרים. ודווקא מסיבה זו, כשאני נתקל בכל מיני מקומות וגם פה, בכלוב, בבריות חסרות ערכים, ׳ראשות כרוב׳ של ממש, אשר אף מקלסות ומגדפות ובועטות בכל ערך בסיסי שבזכותו אנחנו יכולים לחיות פה, אני לא מתעצבן. אני פשוט מתעלם. מתעלם, וממשיך בדרך היחידה האפשרית מבחינתי ומבחינת כל כך הרבה אנשים ששותפים למערכת הערכים שעל ברכיה חונכתי. ובאוזניי מהדהד קולו של סבא: ״אינגעלע, תזכור ש- ׳מי שיש לו למה לחיות, יוכל לשאת כמעט כל איך׳.״ כן, סבא ידע לצטט גם את ניטשה, כפי שידע גם להתעלם מאותן הסחות דעת לא חשובות ומאותם ׳ראשי כרוב׳. ואני? אני משתדל ללכת בדרכו של סבא.

היום שלי התחיל עם בגדי ריצה חדשים, ובכלל אף פעם אין לאדם מספיק בגדי ריצה: 

(היתה תמונה ונגוזה)

והוא המשיך במקלחת הגונה: 

(היתה תמונה ואף היא נגוזה)

והוא מסתיים בכיכר החטופים עם עוד אחים לנשק. אם מישהו בסביבה, תרימו יד. או שתי ידיים. בסוף תחזור לפה שפיות. 

(וזה נכון, שריר, אמת ויציב. גם בלי תמונות)

יש משהו נעים בסדר שמתרחש באופן טבעי, בלי אילוצים או צורך בארגון או בהכתבה של כללים. זה פשוט קורה לבד. מכוח טבע של שנים, כמו מים שחרצו להם בסבלנות מסלול בסלע וזורמים בתוך החריצים בתוואי שלהם. אני מסתכל על האופן בו מתארגנת לה ארוחת הערב בשטח, וחושב בדיוק על זה. חבורה של אנשים שפועלים בשקט ובסדר מופתי. ד׳ מנצח על המקהלה, הרכיב כבר את הפויקה לתפארת וזו נקברה באדמה מתחת לגחלים לוחשות, נ׳ מכין כדורי בצק שתפח כבר על מנת להניח אותם על הסאדג׳, שניים נוספים חותכים את הירקות ואת עשבי התיבול אותם עוד מעט ד׳ ירכיב ביד בוטחת ומיומנת לסלטים טריים ונפלאים, ואני מוזג לכולם יין ומערבב אלכוהול שמחבר את הכל לכדי זרימה אחידה. זה לא מאולץ. זה טבעי. והעשייה הזו נותנת שקט. עוד מעט הכל יהיה מוכן, ונשב ונאכל ונשתה ונרים כוסית לכבוד השנה החדשה, ועוד אחת לכבודנו, ועוד אחת לכבוד אלה שאינם אתנו עוד, ונצחק ונפטפט ומידי פעם קצת נעצור והדומיה הזו תדבר בעד עצמה בעצב, ומשם נחזור לשמחה, והכל באופן טבעי ובלי תכנון מוקדם ואילוצים ותבניות מוכנות.

ולאחר מכן כשכולם יירדמו ורק אני אשאר עדיין ער מול הפלג המפעפע עם כוס וויסקי אחרונה ביד, אני אחשוב שהסדר הטבעי הזה מתקיים במישורים נוספים. השנה האחרונה הזו לימדה אותי הרבה על עצמי ועברתי במהלכה מסע אישי של גילוי. נפרדתי במהלכה מהגדרות בדסמיות מובהקות, והבנתי שהסדר עבורי חוצה את התבניות המקובלות האלה ומתמקד ברגש. אני צריך קיצון, כדי להרגיש, באמת - להרגיש. חייבים להיות מעורבים שם כאב, וערגה וכמיהה, והשתוקקות וצעקות ללא קול, ונשיפות ושאיפות מתואמות עם מעט מילים, והרבה מילים, וצחוק מתגלגל ודמעות בודדות, וכוונה עמוקה וחיבור שמתחיל מבסיס של נפש ועובר למיתרים של גוף, וסקס שעושה פיצוצים באוזניים ורעמים וברקים ושחרור של מפלצות ושל אופל, הרבה אופל, וקבלה והכלה שלו בגוף ובנפש, וחיבוק של פצעים וחשיפה של קושי ושל כל מה שאתה חושב שמכוער ושהאחרת דווקא מוצאת בו יופי, ועומק עצום וקפיצה עד למטה ללא מצנח או חבל בעיניים עצומות אך פקוחות לרווחה ובבטחון, ומבט שאומר הכל בלי מילים, ושוב פעם סקס מנותק ממחשבה שהוא גם אגואיסטי וגם מתחשב וגם משתלב ואין לו התחלה ואין לו סוף ואי אפשר לפרק אותו למרכיבים ולגורמים והוא טורנדו מתפרץ בלחישה דוממת, וליטוף של מפלצות ששוכנות עמוק בבסיס הנפש שאי אפשר ללטף לבד, וחיבוק מלא בזיעה ובנוזלים ובריחות וטעמים שהוא גם הכי נקי והכי טהור, עם לב צמוד שפועם ביחד. וזה עבורי סדר טבעי. וזה עבורי בדסמ בהתגלמותו הטהורה. ואני לא צריך יותר הגדרות תחומות ומובנות היטב עם תיאורים בתוך סוגריים ועם כללים של מותר ושל אסור וגינונים מוכתבים מראש. לא צריך את כל אלה. למעשה לא צריך כלום. צריך ״רק״ את בת הלוויה המתאימה.

איזה דבר מדהים זה נשיקה, נכון? נשיקה שמתחילה לאט, בעדינות מרפרפת, בחקר מתחשב של שפתיים ולשון, של נשימות מקבילות ושאיפות מתואמות, במתינות ותוך בלימה של הסופה הזו שמתחילה להיווצר בחלל הבטן, עם לימוד של הטעם והריח והחספוס של הלשון, והאופן בו נעצמות העיניים ומה הידיים בדיוק עושות. ואם השלב המתון הזה מצית את הלהבה שנמצאת בבטן התחתונה וגם באיברים השוכנים דרומה לה, אז הכל מתגבר ועולה שלב, והנשימות מתקצרות, והפיות משתלבים בתשוקה זולגת במחול של לשונות ובכוח עצור שמתגבר בהדרגה, וידיים שמטיילות על פנים ועל עורף, ותופסות ואוחזות, וקולות לא רצוניים שבוקעים מהגרון ואנחות ונהמות, וגוף שנצמד ופה שמתחבר ולא עוזב, וכפות ידיים שמוחצות וציפורניים שננעצות, ונוזלים שנמרחים וטעם מדהים שמלבה הכל אלפי מונים שזולג גם לצוואר ולעורף ולשון שמטיילת, וזה רגע שאין לו התחלה ואין לו סוף והוא לבד בעולם, מפץ גדול של כוכבים, והוא הכל ולא כלום, והוא נקי ממחשבה ומתכנון והוא נשרף באש תמיד, ומתלהט ומתגבר ואתה מרגיש שעם כל רגע החיה הזו שעצורה בפנים נפתחת ומשתחררת ועמה באים גם רגשות ורצונות, והכל יפה, והכל נכון ונעים ומדויק וזה קצת כמו תזמורת שמספרת סיפור בצלילים על שניים שקושרים קשרים בהובלתם של ידיים, שפתיים ולשונות.

ואוו, איזה דבר מדהים זה נשיקה. וכשהיא מתרחשת עם האדם הנכון, היא גם התחלה, ולפעמים גם אמצע, ובפעמים מסוימות גם חתימה של סוף.

מזל טוב, אחות קטנה. אני מברך אותך גם פה. את הרי קוראת פה ונהנית מזה שאת חושבת שאני לא יודע מה הפרופיל שפתחת (את מכירה אותי מספיק על מנת לדעת שאין דבר שאני רוצה לדעת ובסופו של דבר נעלם ממני…). אתמול חגגנו לך במסיבת הפתעה. זה היה מוצלח, ונראה היה שהופתעת וגם הצלחנו להביא את כל החברות הטובות שלך, והאוכל היה נהדר והיין (שעזרתי לבן זוגך היקר לבחור) היה מושלם, את הוויסקי אני הבאתי ואפילו אפיתי לך עוגת יומולדת.

גם ל׳ הגיעה. היא חיה בהולנד בשנים האחרונות אבל הגיעה לארץ לתקופת החגים, וכשיצרתי איתה קשר היא שמחה ואמרה שכמובן תגיע.  אתן חברות טובות עוד מהצבא. את יודעת שתמיד חשבתי ש- ל׳ היא החברה הכי מעניינת שלך. היא נראית מעולה, ספורטאית על (ובעיני זה סקסי ממש), חכמה, והגבולות שלה נמתחים למקומות מעניינים. זו תכונה נוספת שאני מוצא כמושכת. היכולת והרצון לעשות צעד נוסף במקום בו רוב האנשים היו עוצרים. את גם יודעת, שהיא תמיד הסתכלה על אחיך הגדול במבטים חומדים… וגם סיפרתי לך על אותה הפעם לפני המון שנים, כשביקשת ממני שאלווה אתכן בטיול ועל כך שניסיתי, ממש, להתנהג יפה, אבל כש- ל׳ הופיעה לי באוהל כששנינו מספיק שתויים הכוונה שלי נסוגה אל מול ההחלטיות שלה, ואת הסתכלת עליי באותו מבט ששמור לפעמים בהן אני מספר לך על השטויות שלי ואת הופכת להיות קצת ״המבוגר האחראי״.

לא ראיתי את ל׳ כמה שנים טובות והיא לא השתנתה. וחגגנו, ואכלנו ושתינו, והמוזיקה היתה מעולה ובין ובין קצת פלרטטנו, ובשלב מסוים אני הלכתי לשירותים כי הטבע קרא לי ומסתבר שטבע מסוג אחר קרא גם ל- ל׳, שנכנסה אחריי בלי עכבות וכהרף עין הפכנו לבליל של ידיים חוקרות, ופה מנשק, והכל ארך דקות ספורות אבל הן היו מלאות בטעם וריח ובתשוקה מתפרצת.

חזרנו לאחר זמן קצר, והמשכנו לחגוג, ובשלב מסוים כשדיברנו לקראת הסיום של האירוע הזכרתי שאני מתכוון לצאת לריצה ב- 05:00, שזה היה בדיוק 3 שעות מאותו מועד. ל׳ הסתכלה עליי ושאלה כמה אני מתכוון לרוץ, השבתי לה והיא בלי למצמץ הודיעה לי שהיא מצטרפת אליי. קצת חששתי שזה עלול לדפוק לי את ריצת הקודש בשבת, אבל אמרתי לה איפה אני מתחיל ושזה קורה לאחר חימום בדיוק ב 05:00, ולהפתעתי היא היתה שם, נראית רעננה ומלאת מרץ ויפה. היא רצה איתי 21 ק״מ ואני חייב להודות שהיא התאימה את הקצב שלה אליי. אני רץ בקצב מצוין, אבל היא רצה פנומנלית ולזכותה יאמר שהיא הכחישה נמרצות אבל היה ברור לי שהיא יכלה לרוץ בקצב מהיר יותר. כשאני חושב על זה, לא יצא לי עדיין להתגפף עם מישהי לאחר ששנינו סיימנו ריצה ארוכה וקשה. וזה היה מושלם. היתה שם באר של תשוקה טהורה, וגמענו ממנה בלי חשבון בידיעה שמדובר במים מעט גנובים ואסורים ולכן ימתקו.

כששוחחנו בבוקר והודית לי על חלקי במסיבת ההפתעה, אמרתי לך שיש לי לספר לך כמה דברים. אני מניח שחשדת, אבל הנה אני מעדכן אותך. אני מניח שבערב החג אקבל ממך את אותו מבט מטיף של ״המבוגר האחראי״, אבל את כבר רגילה.

מזל טוב אחות קטנה. אני אוהב אותך מאד. ומאחר שאני די בטוח כי אני כבר יודע באיזה פרופיל את משתמשת, את מוזמנת להשאיר פה לייק (:

תקופה שכזו בה קורה המון. אני יודע לנהל את הזמן העמוס שלי, אבל נמצא על הקצה כרגע. וזה טוב. הרבה דברים טובים מתרחשים ורודפים זה אחר זה. ויש בחיים שלי כל מיני אלומות של אור, עם אור נקודתי, ועם פוטנציאל רחב, ועם רצון יפה או מיקוד ברור, והכל מוערך ונעים ובאמת שרב מזלי. אבל אין בי לפחות עדיין את אותה סופה סוחפת, שממלאת את הריאות באוויר נקי ומסיטה כל דבר אחר פרט לאושר. ואם אני מביט אל עבר השנה הבאה, אני מאחל לעצמי את אותה סופה שמלאה בריחות, וטעם, ובמילים מפגרות ובמגע שלא מפסיק ובלב מתפוצץ.

שנה טובה.

בוקר, מוקדם. מסיים ריצה של 15 ק״מ, שחייה בים ונכנס לחדר כושר לאימון של שעה. בסך הכל אימון סטנדרטי. לפני האימון בחדר הכושר מחליף את הבגדים המיוזעים והמלוכלכים במכנסיים וחולצה נקיים ואת נעליי הריצה בנעליי התעמלות אחרות. החולצה יושבת עליי קצת כמו שק. לא מאד מחמיא אבל מאד נוח, וזה בנסיבות חשוב לי יותר. כשאני מתאמן, אני לא רואה אף אחד ומתמקד באימון. אני מתחיל להתאמן ״בקצב שלי״, שזה הרבה אימון ומעט מנוחה תוך התעלמות מוחלטת מהסביבה.

בשלהי האימון, פונה אליי לפתע בחורה די נאה ודי צעירה, ואומרת לי - ״אני רואה אותך פה באופן קבוע, יש כל מיני סוגים של מתאמנים, כאלה שמתאמנים באיזי ולוקחים את הזמן וכאלה שמתאמנים בקצב בלי מנוחה, מנותקים מהכל. אתה כזה.״

אני מסתכל עליה, היא מוכרת לי. אני מבחין בה מידי פעם במכון. היא ותיקה פה. אני מחייך ומשיב - ״כן, ככה אני עושה דברים. אני לא בא לפה לנוח״, אמרתי והתכוננתי לחזור לאימון, אבל אז היא הוסיפה - ״אתה במקרה גם רץ? ושוחה? וצונח מידי פעם?״

תוך שבריר שנייה תפסתי לה את הזרוע בעדינות אך בנחרצות וסחבתי אותה עמי לפינה, כשברור לי לחלוטין שהיא מזהה אותי מפה. ״מאחר שאת יודעת מה הניק שלי ומי אני, את לא חושבת שמין הראוי שתגידי לי מי את?״, אמרתי. ראיתי את הפחד בעיניים שלה באותו רגע. השיחה המחויכת ליד ספסל האימונים החליפה צורה בפחות משניה כשאני מביט בה במבט די נחרץ בפינת החדר. אבל אז היא נשמה, חייכה ואמרה בלי להתרגש יותר מידי - ״אני רואה שאתה חד גם במציאות. זה בסופו של דבר סוג של סיכון שאתה לוקח כשאתה מפרסם מספיק פרטים מזהים על פני המון פוסטים ותמונה מידי פעם גם אם לזמן קצוב, אבל אל חשש אני פה רק כדי להגיד שלום ולא כדי לעשות בעיות״, הוסיפה. חייכתי קלות בחזרה ואמרתי - ״את מבינה למה הגבתי ככה, נכון? את נמצאת איתי עכשיו בבית שלי. והפתעת אותי לא בעדינות ובנקודה רגישה.״

״אני מבינה, לא התכוונתי שתרגיש כך. בכל מקרה נעים מאד, אני xxx המכונה yyy, וזה גם הבית שלי ואתה יכול להרגיש נוח. חשדתי כבר זמן מה שזה אתה, רציתי לוודא, ואני שמחה שצדקתי״, אמרה וחייכה חיוך יפה.

החלפנו עוד כמה מילים וחזרתי להתאמן, מחייך לעצמי וחושב כמה קל לפעמים ל(א)נשים חכמים(ות) לחבר נקודות לתמונה רציפה אחת, כמה מזל היה לי שזה נעשה על ידי מישהי נורמטיבית ואפילו אטרקטיבית (כן… אני מחמיא לך במודע…), ומנגד מחדד לעצמי את הסיכון שבדבר.

בשלב מסוים היא סיימה את שלה, אני המשכתי בשלי, ואז כשאני סיימתי הגעתי לתיק שלי שהיה עמוס לעייפה בכל מה ששימש אותי באותו היום, פותח ומתכוון להניח את המגבת ולצאת לכיוון בית הקפה למטה, כשלעיני נגלה זוג גרביים קצרות, מיוזעות, ועליהן פתק קטן בכתב יד יפה עם מילה אחת - ״תיהנה״ וסמיילי.

אין ספק שלהפתיע אותי (מאד) פעמיים במרווח של שעה, זה שיא חדש. למרות שאת לא מגיבה פה, את כנראה מכירה אותי דרך מה שאני כותב ממש לא רע. תודה על התשורה…, ובפעם הבאה את מוזמנת להישאר לכוס קפה כשאני מסיים (: