אני צריך רגעים קטנים של שקט.
אני חי את חיי במרכז של מערבולת ואני שולט היטב בזרמים הבאים ויוצאים ממנה, אבל אני חייב גם רגעים קטנים של שקט, בהם כל התדרים כבים לזמן מה.
את השקט שלי אני מקבל בדקות שחולפות מהקפיצה מהמטוס ועד לנחיתה על הקרקע; בדקות השחייה בים ממש לפני זריחה, עמוק בתוך הגלים המתנפצים; בהליכה המאומצת בשלהי טיול בשבילי ארצנו הנפלאה. ואת השקט שלי אני מקבל גם כשאני לרגליה של מישהי, עמה איני צריך לחשוב אלא לציית בלבד. שם, השקט הוא השלם ביותר.
מעולם לא התיימרתי להיות אדם נורמטיבי ובהתאם, גם השקט שלי קיצוני והרעש שלי קיצוני לא פחות. ואני זקוק לשניהם כדי להיות מאוזן ביני וביני.
אני חש כרגע צורך בשקט. ביום רביעי אעלם לכמה ימים עמוק לתוך "אזור האין קליטה" בצפון הארץ עם שני חברים טובים החולקים עמי צורך דומה בשקט, פרט כנראה למאפיין האחרון שפירטתי הייחודי מבין כולנו לי בלבד. אני מחכה לכך. ראשית, על מנת לקבל את מנת השקט שכה נחוצה לי, ושנית על מנת לשוב נקי, מזוכך, לחיים שלי שבסך הכל לא רעים בכלל (: