בעודי פוסע ברחוב בדרך חזרה מהקצב, ראיתי אותה חולפת מן הצד השני. חלפו למעלה מ- 25 שנים מאז שראיתי אותה לאחרונה אבל זיהיתי אותה מייד.
הכרתי אותה בערך מאז שהיא נולדה. היא היתה אחותה הקטנה של חברת נפש שלי, שידעה עליי הכל. באותו גיל, הכל כלל גם את המשיכה שלי לנשים מיוחדות שרצונותיי, כמיהותיי ושלל תשוקותיי מצאו מקום לרגליהן.
הייתי בן בית אצל אותה ידידה ומטבע הדברים אחותה, הקטנה ממנה בשלוש שנים, גדלה לצידי. בשלב מסוים גיליתי, שהיא הפכה לפרח נדיר, אולם תמיד הקפדתי לשמור מרחק ממנה. התמיד הזה נגמר יום אחד, כאשר הגעתי באחת השבתות המועטות בהן יצאתי הביתה בתקופת הצבא לבקר את הידידה, אך זו לא היתה בבית, כך שיצא לי לבלות שעתיים עם האחות. הבילוי כלל בעיקר אותי, מתפלש בעפר רגליה, ומספק אותה בעוד דרכים המאפיינות מגע ראשון בין בחורה בת 17.5 ובין קצין צעיר ביחידה מובחרת בן 21 שנמשך כל חייו להשפלה, ריצוי ונתינה, וגם קצת לאחות של החברה הכי טובה שלו.
החוויה הזו חזרה על עצמה במהלך תקופה של כשנה, עד אשר יום אחד שעה שנפגשתי עם החברה עצמה, מצאתי אותה זועמת, ובצדק, מה שהוביל להתרחקות בין כל הצלעות במשולש הזה. כשהשתחררתי, המשפחה שלה עברה לחו"ל לשנתיים, וכשהם חזרו אני עברתי לחו"ל לתקופה מסויימת, והקשר לא התחדש כבעבר.
כשראיתי אותה היום לאחר תקופה כה ארוכה, באמת שמחתי אבל הייתי גם מעט נבוך. עמדנו ברחוב כמה דקות ודיברנו, העלנו קצת זיכרונות לגבי הכל אבל לא לגבי אותם רגעים. הסתבר לי שהאחות, ד', גדלה להיות מוצלחת מבחינות רבות, והיא מבלה את חייה בעידן טרום הקורונה על קו תל אביב - לוס אנג'לס. היה באמת נעים להיפגש.
כאשר עברנו לדברי פרידה, ניכר היה ששנינו שבענו נחת מהמפגש ואני אפילו הייתי נבוך מעט פחות, משנדמה היה כי הנושא נשכח. כשהתחבקנו חיבוק חברי לשלום, היא רפרפה בשפתיה על אוזני ולחשה לי: "אני זוכרת, הכל. היית ילד טוב, מאד טוב אפילו." היא השתהתה כך רגע אחד נוסף, חייכה, והמשיכה בדרכה.
המשכתי בדרכי גם אני, מחייך ותוהה אם היא בעצם סגרה מעגל כרגע, ובכלל - האם אותה חוויה היתה עבורה אקט חד פעמי או שהיא צרבה בה אותות ורבדים. כך או אחרת, במובן מסוים, סגרתי מעגל קטן גם אני.
