חוזר מאימון, פוסע נמרצות ברחובות מהבילי הלחות של תל אביב.
קצת מיוזע, קצת פצוע, בעיקר חבלות יבשות שייעלמו תוך יומיים שלושה. היה קשוח היום, היינו מעט אגרסיביים מהרגיל.
צועד, חושב על הישיבה של מחר ב- 08:00.
עובר על פני דירת קרקע עם מרפסת קטנה, ממש על הרחוב. מעיף מבט חטוף, והופך למופתע, המבט מתקבע. 2 נשים נאות, ממש נאות, בביגוד מינימלי יושבות עם כוס יין ביד, וכפות רגליים נאות, ממש ממש נאות, על מעקה המרפסת, חצי מטר מול הפרצוף המופתע שלי.
כנראה שמראה הפרצוף המופתע שלי שנעצר מול כפות הרגליים שלהן, שעשע אותן, שכן הן הפסיקו את השיחה הקולחת והפנו פניהן אליי. לאחר שנייה אחת של שקט הבנתי שאני צריך לומר משהו, והדבר הראשון שיצא לי מהפה היה "איזה יין אתן שותות? ויש לכן כפות רגליים ממש מושלמות."
הן פרצו בצחוק. מסתבר שהטעם שלהן ביין מצוין, ושככל הנראה חיבתי לכפות הרגליים שלהן לא נדמתה להן כמוזרה מידי. אחרי 3 דקות שיחה נחמדה המשכתי לפסוע בדרכי, מעט יותר מחויך מאשר לפני כן.
ואם במקרה מישהי מכן כאן, קוראת ומזהה את עצמה בסיטואציה, יש לי בקבוק שבלי מצוין עמוק במקרר ולמרות שבמרפסת הקטנה יש לכן 2 כורסאות בלבד, נראה לי שאני אסתדר מצוין על הרצפה; ממילא יהיה יותר פרקטי כך לעסות את כפות רגליכן תוך כדי. ואני אדם מאד פרקטי. מאד.
