יש רגע כזה
שנייה מסוימת, אחת
מקום גאומטרי ספציפי על ציר הזמן,
בו הוירטואליה מוחלפת במציאות.
השנייה הראשונה בה אלפי מילים שמוחלפות מאחורי פרגוד של בטחון, נעלמות לפתע אל מול מבט של עין, קמטים של צחוק, חזה שעולה ויורד בקצב של נשימה מרוגשת, מולקולות של ריח באוויר, שברי קול ואינטונציה.
השנייה הספציפית הזאת, לוקחת את כל מה שקדם לה ואורזת אותו בפעימה של לב, וממנה והלאה הדרך משתנה, הופכת לאחרת. המגע הזה של המציאות הוא כמו קרן שמש שחודרת לראשונה ואחריה, גם החושך יראה תמיד אחרת.
אני אוהב את השנייה הזו. תמיד הרגשתי איתה נוח וטוב. עד אליה, המסע מלא באי וודאות ותעתוע; גם ממנה והלאה וודאות, אין, אבל אי הוודאות היא מסוג אחר.
השנייה הזו היא סוג של אמת. ואני צריך, אמת. מכור לה.
וככל שהאמת שהיתה קיימת לפני אותה שנייה, ממשיכה גם אחריה, הרי שסיכוי גבוה שאותה אמת, נכונה.
וזה שווה. היבלות באצבעות מהתכתבות בלתי נפסקת, התקווה הנרקמת במעמקי הנפש, כל אלה שווים בשביל הסיכוי הלא גדול, הגלום באותה שנייה.
