הבלחי מחשבות

את הצלקת המשמעותית הראשונה שלי קיבלתי בגיל 12, ברחנו מבית הספר והסתתרתי מאחורי דלת זכוכית שנשברה והשאירה לי מזכרת בגב. אחריה, בגיל 14 פגשה אותי סכין בשכונה הלא מדהימה בה גדלתי. חתך שטחי יחסית אבל כזה שהותיר בי מזכרת. ומאז היו עוד כמה. בגיל 21, היה מטען שהתפוצץ ויריות וקצת רסיסים שפגשו אותי והשאירו בי חותם, ואז בגיל 23 הקליע שבהרבה מזל רק שרט אותי, והכלב השוטה הזה בטיול בגיל 26 שנשך אותי בירך, והפעם ההיא שנפלתי על אותו שיח קוצים שלקחו לי חלק מהבשר בזרוע, ופגיעת ההדף ההיא שנים לאחר מכן, והכוויה מלפני שנה ועוד כהנה וכהנה, וכולם כמו נקודות שאם מחברים ביניהן בקווים של עפרון משרטטים את הסיפור האישי שלי, והוא חולף על פני שנים ומקומות ונוגע בעור וגם עמוק בנפש.

הצלקות הללו הן כמו כתב סתרים שחרוט על הגוף ולכאורה אין לו משמעות, והן מעוותות ומכוערות ופוגמות בעור ובבשר, אבל היו בעבר שלי שתיים או שלוש שליטפו את הצלקות שלי, לחשו לתוכן מילים מרפאות של חיבה, הקשיבו לסיפור שלהן ושלי וחיבקו ונישקו אותן, ואותי, וראו בהן ובי יופי.

לא קל לתת לאחר ללטף לך את הצלקות. לרוב, אתה מסתיר אותן. לא מרגיש נוח לחשוף אותן. הן נתפסות ״כחולשה״ שאתה רוצה להסתיר.

כל אישה בעלת משמעות שחלפה בחיים שלי, היתה מצולקת, מבפנים (בעיקר) ומבחוץ, ואהבתי אותה ואת הצלקות שלה, ואת חוסר המושלמות, ואת הדפיקות ואת הפגמים ואת השגעונות ואת הקיצון, ואת הלמטה והלמעלה וכל מה שקשור בכך, וכל בליל הבלגן הזה חסר השלמות בעליל יצר בעיני קוהרנטיות מושלמת, מקסימה ממש, שתמונה צרובה ממנו נותרה לי לזכרון עד.

ככל שהחיים נמשכים, הסיפור שלהם מקבל פנים נוספות וכך גם נוספות צלקות קטנות וגדולות שממשיכות לספר את סיפורן. אני שוכב כרגע על שק שינה, מלפניי מדורה מרצדת, משמאלי פלג מים מפכפך ולצידי כמה חברים שכבר נמים עמוק את שנת הלילה שלהם. שוכב, מלטף את הצלקות של עצמי ונזכר בצלקות של אחרות, מלטף ומחייך. לא הייתי משנה דבר.

ימים עמוסים, מסיים בוקר של פגישות בעיר הקודש ועובר בשועאפט לאכול ארוחת צהריים במקום הזה עליו כתבתי בעבר. מגיע, מברך את האבא בברכות המסורתיות, רואה שהבת נפקדת היום ממקומה ומבין שגם אצלה 1 בספטמבר אינו עובר ללא תשומת לב, ואז עובר לבחינת הסירים המהבילים שלפניי. מתלבט, ובוחר שוק של עוף בתנור ברוטב אלוהי ושתי קציצות. ואז פונה אליי האב ובארשת גאווה אומר לי, שבגללי הוא הכניס מנה חדשה לתפריט ושולף מגש של ברוקולי מאודה עם קצת מלח ופלפל, ואומר לי שהוא קורא למנה הזו ״הברוקולי של ז׳״. אני מסתכל על הפרחים המתים האלה ונזכר בשורה הכה מתאימה למצבם של אותם פרחים משירו של המלך: ״בלי עתיד, בלי תקווה בלי חלום״, מחייך חיוך מאולץ ומזמין כמובן כמות נדיבה מה״ברוקולי של ז׳״. ואז בנשימה מפוחדת גם ״הרבה טחינה בצד, שיהיה״, שהרי ידוע כי כמות מספקת של טחינה נותנת טעם (של טחינה…) גם לפרחים מתים.

ישבתי ליד השולחן, כוס סודה עם המון קרח לצידי, אכלתי בשקיקה את העוף והקציצות ונאבקתי כל עוד נפשי בי עם ״הברוקולי של ז׳״, ואז אמרתי לו שהיה נהדר אבל כדי לשכלל את זה עוד יותר אפשר לעשות את זה להבא בתנור עם כרובית, בצל, בטטה, קצת שמן זית ואולי גם טימין, רוזמרין ומרווה, ואז לקרוא לזה ״ירקות תנור צלויים של ז׳״. הוא חייך חיוך משחרר כזה, לקח לי כרגיל פחות מידי כסף ויצאתי לדרכי משועשע.

אז אם מישהו מכם במקרה מגיע למסעדה ביתית בלי שם ובלי כתובת בשועאפט, ומתיישב לאכול, אל תוותרו על העוף ועל הקציצות ועל מגוון הסלטים, ואם לצד כל אלה יציעו לכם ירקות תנור צלויים אז אני משוכנע שגם תהנו וגם תשמרו את שם המנה המלא במערכת (:

אני מדמיין אותה מכינה לחמניות גבינה. היא עומדת במטבח, לבד, אין לה מושג שאני מסתכל עליה מבעד למשקפי הדימיון שלי. היא לבושה בטישרט אוברסייז ובמכנס קצר קצר, שיערה ארוך ואסוף, היא עומדת יחפה עם שאריות האיפור של היום. לפניה קערה גדולה, גדולה מידי אפילו, והיא ניגשת למקרר ומוציאה ממנו בתנועות מיומנות כמה חצאי קופסאות גבינה 5% שנשארו פתוחות, גבינת שמנת, שתי קופסאות חצי ריקות של גבינה בולגרית ופטה, חצי מיכל שמנת מתוקה ואת כל זנבות הגבינה הצהובה שעוד נותרו במקרר שלה. שהרי ידוע, כי לחמניות גבינה מרכיבים משאריות ואלה תחת ידיים מיומנות יוצרות שלם אחד הרמוני.

היא מוזגת את שאריות הגבינה ויתר המצרכים לקערה הגדולה שלפניה, ואז מקמטת את המצח היפה שלה ופונה אל עבר המזווה, בעיניים בורקות כמוצאת שלל רב היא מוציאה קופסה עם אגוזי מלך, מעבירה חופן ועוד חופן אל קרש החיתוך שעל השיש, קוצצת אותם ומוסיפה לתערובת. היא מחייכת חיוך מרוצה, ומוסיפה מלח ופלפל גרוס וממשיכה לערבב. היא עוצרת לרגע, ואני מביט מוקסם בדינמיקה של הפרצופים הקטנים שהיא עושה, ואיך הידיים שלה זזות וכפות הרגליים שלה נעות על פני רצפת המטבח. היא שוברת ביצה לתוך התערובת, ממשיכה לערבב, ואז מתחילה להוסיף אט אט ביד אחת קמח תופח, כשהיא ממשיכה ביד השנייה לערבב את כל התערובת שמתמזגת לה לבצק אחד הרמוני. בשלב מסוים היא אפילו קצת מתאמצת, ורואים את זה על קמטי ההבעה שלה ובמצח המכווץ ובאופן בו היא מניעה את שרירי הידיים. היא עומדת על קצות האצבעות שלה הצבועות באדום, מטה את משקל הגוף קצת קדימה ונעזרת בו בערבוב. היא ממשיכה עוד קצת, ואז עוצרת, מביטה בתוכן הקערה ומחייכת מרוצה. אני רואה את החיוך שלה ומחייך גם כן.

היא לוקחת תבנית ומניחה עליה נייר אפייה, מרטיבה את כפות הידיים הקטנות והיפות שלה, ומתחילה לבצוע חתיכות בצק ולכדרר אותם לגודל בינוני, וכל כדור מושלם כזה מעט לפחוס ולהניח על נייר האפייה, כך - כדור כדור, כשהיא מרוכזת במבט נוקב, נושמת בקצב אחיד, ומידי פעם עולה לה חיוך בזווית הפה כשהיא נזכרת בדבר מה שגורם לה לחייך. כשמסתיים הבצק, היא מניחה את הקערה הגדולה בכיור, פונה שוב למקרר ומוציאה ביצה נוספת. היא שוברת אותה ומפרידה את החלמון מהחלבון, מוסיפה לחלמון כפית של מים ומערבבת היטב, ואז מתחילה להבריש את עיגולי הלחמניות בחלמון הטרוף. תנועות כף היד שלה אחידות, ואני מתמקד בהן מוקסם, שוכח לרגע כל דבר אחר כשהאצבעות שלה מרקדות עם המברשת.

ואז היא תפזר על חלק מהן קצח, ועל חלק סומסום, וחלק תשאיר כפי שהן, בלי תכנון מראש, ואני רואה אותה נעה כך, מפזרת ומזמזמת לעצמה מנגינה. וכשהיא מסיימת היא מסתכלת על התבנית, מרוצה, מחייכת ומהנהנת לעצמה ומכניסה את המגש לתנור האפייה שחומם מראש.

ובמהלך חצי השעה הבאה היא מתיישבת על הספה בסלון, מניחה את הרגליים על ההדום שלפניה, מסתכלת קצת בטלפון, מהמהמת וחושבת ומעט מדברת לעצמה, ואני בולע את התנועות שלה ומנסה לצרוב אותן אצלי במוח כדי שאוכל לנסות ולשחזר אותן, אותה, ולהריץ את הרגעים האלה במוחי שוב. וכשתם לו זמן האפייה היא מוציאה את המגש, מסתכלת על הכדורים שהכפילו את גודלם, והם שחומים ויפים ואני בטוח שריח האפייה ממלא את הבית, ואני מדמיין את הריח של הלחמניות עם ריח הבצק שעוד דבוק לה קצת על כפות הידיים יחד עם הריח שלה, ואיך כל אלה מרגישים, ואת הטעם של הלחמניות שהיא הכינה יחד עם הטעם של שפתייה, אבל אני מביט בה מבעד למשקפי הדימיון שלי כשהיא לא מודעת לכך, ולכל אלה עוד זמן ומועד, ובכלל ארוחות טובות ולחמניות גבינה בפרט יש לאכול בזמנן ובסבלנות.

״אתה טיפוס מיוחד״, היא אמרה לי. ״אתה לא מזוכיסט רגיל. אתה מזוכיסט רגשי. אתה אדם קיצוני בכל מה שאתה עושה. וגם ברגש שלך. אתה לא מרגיש בקלות. אתה לא מתאהב בקלות. אבל כשזה קורה, אתה מניח שם הכל. פותח את כל הקלפים. לא משאיר דבר לעצמך. חושף. מסתכן כמו שחקן פוקר מתאבד. ולרוב זה נגמר כשאתה נפגע.״

זה אמנם נאמר באנגלית לפני כמה שבועות אבל היא מכירה אותי כל כך טוב, ואני יודע שהיא גם באמת אוהבת אותי בכל מיני צורות, אהבה שמוכנה להתאים את עצמה בהתאם למה שאני צריך ונכון לי באותו זמן. וכרגע היא ״רק״ חברה שלי, כי היא יודעת שזה מה שאני יכול ורוצה וצריך, ולמרות שהיא אולי היתה רוצה דברים אחרים ונוספים היא שמה את הצרכים שלי במקום קודם, ומבחינתי זו אהבה של אמת וכנראה שאליה התכוונו במסכת אבות (ה:ט״ז) באמרה ש״אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם״.

ימים מלאים במעש, יש הרבה דברים שקורים עכשיו שהזרעים שלהם נזרעו לפני חודשים ארוכים. וכרגע הזמן לקצור את הייבול באופן נכון ויעיל. יש גם ניצנים של דברים נוספים. וכאשר נובט לו ניצן, יש לטפל בו באופן נכון, להשקות אותו לפי הצורך, בנחת רוח ובסבלנות, להביט בו גדל מידי יום אבל לא לדחוק בו כי יש לתת לטבע לעשות את שלו. והיא מכירה אותי טוב וכנראה צדקה, אבל לרגש יש יותר מאשר צורת ביטוי אחת. אולי אני מחפש את הקיצון, אבל בעברי עלה בידי למצוא אותו ולהתענג עליו ולהחליף עמו טיפות של דם ואגלי זעה. ומי יודע, אולי הניצנים הללו יפרחו ויניבו את עץ האפונים הבא שיגיע אל על לעבר השמיים. כי בשורה התחתונה, היא צדקה. אני לא מתאהב בקלות. אבל כשזה קורה, העולם כולו קורן.

זה היה לפני שנים לא רבות מידי. היא היתה חברה של אחותי הקטנה אותה הכרתי מגיל אפס, וכשהגעתי לשבועיים לארץ האירופאית הקרירה הזו והסתבר שהיא נמצאת כבר שנתיים בעיר בה אני אמור לשהות, אחותי ללא מחשבה רבה ישר קישרה בינינו, כך שמיד עם בואי היא סחבה אותי לארוחת ערב. היא סיפרה לי שהיא לומדת שם, ובערבים מידי פעם מנגנת במועדון ג׳אז מקומי והפצירה בי לבוא. כמובן שהסכמתי, ובהמשך השבוע נפגשנו שוב והיא הוליכה אותי לאיזה מרתף אפל בו היו מספר שולחנות, בר גדול ובמה קטנה. אני התיישבתי על הבר, מסמן לברמנית למזוג לי את הוויסקי שאני אוהב. כעבור זמן קצר הן עלו והחלו לנגן. להפתעתי זה היה נעים ויפה. לצידה של חברת הילדות שלי עמדה אישה צעירה וצנומה בהירה עם פני מלאך, ואחזה במיקרופון. וכשהיא פתחה את פיה, המוזיקה זרמה ממנה וזה היה כל כך יפה והיא היתה כל כך יפה, ועצמתי את העיניים ונתתי למילות הקסם שלה לזרום בי יחד עם הוויסקי, והלב שלי התרומם והתרסק בהתאם לתווים שלה ולמילים שלה, וכשהנצח הזה בו היא שרה נגמר ביקשתי מחברת הילדות להכיר בינינו, והיא נאותה, והתחלנו קצת לדבר ולחלוק עוד קצת וויסקי ומשם ללכת למקום אחר וקצת לאכול ולשתות וגם מעט לגעת, ולהוסיף מימד של טעם ושל ריח לסימפוניה שלנו, ואת השבועיים שלי באותו מקום ביליתי בעבודה בבקרים ובחברתה בערבים כשמידי יום אני מאזין לצלילים היוצאים ממנה ובתום ההופעה מבלה עמה את שארית הלילה במופע פרטי משלנו. ובחיים כמו בחיים, אני חזרתי לארץ ונותרנו מעט בקשר שהלך ונמוג לו, ובפעם הבאה שהגעתי לשם היא בדיוק טסה למספר ימים, והקשר אט אט התפוגג. והנה היום אצל חברים בבית נפתח הספוטיפיי, ומעל גלי האתר אני שומע קול מוכר ומתמלא בצמרמורת, ובזכרון של הגוף שלה נצמד אליי ברעידות כשהיא לופתת אותי חזק עם עיניים עצומות לאחר שהיא גומרת, ממלמלת לעצמה באותו קול חצי עמוק שבוקע מהרמקולים. מיד סימסתי לה. על אף שחלפו כמה שנים טובות מאז שהיינו בקשר לאחרונה היא ענתה מיד, מחוייכת.

בעוד כחודש מתקיים מרתון ברלין. אני אשתתף בו. בעודי שם, יש לי הזמנה לצפות בהופעה מרשימה שתתקיים שם באותו מועד. ההזמנה כוללת ביקור מאחורי הקלעים ואולי אף ריאיון אישי ואינטימי לאחר מכן עם הסולנית.

“Dance me very tenderly and dance me very long. We're both of us beneath our love, we're both of us above. Dance me to the end of love” (Leonard Cohen)

(הפעם קצר. כי ״אמת שחוזרים עליה באריכות ויותר מפעם אחת, לא הופכת לנכונה יותר״ - י.ע.ב.פ 2005).

(היתה תמונה ונגוזה)

עוד שנה חלפה לה. ואיזו שנה זו היתה.

מילואים ושוב מילואים, עבודה מאומצת, אין ספור משברים קטנים ומשברים גדולים ופתרונות, זריעת זרעים וקטיף הפירות, התקדמות אישית למישורים מעניינים, המון קירות וטיפוס מעליהם או עקיפתם או במקרה הצורך שבירתם בכוח, המון תוצאות קטנות וגדולות שלקח לבשל שנה שלמה, קומץ חברויות חדשות - אחת מהן אפילו הוכיחה את עצמה בטבילת אש בזמן אמת, פציעות, החלמה, וחוזר חלילה…, ריצה בלב לילה, וריצה עם שחר וריצה בעת שקיעה, שחייה בים תוך טבילה בשקט שהוא מקנה, מתיחת גבולות, התרגשות, הלמות של לב ונפש, צריבה של רגעים ושל אנשים, של ריחות ושל טעמים, רגשות, הרבה רגשות ואהבה אחת גדולה ושברון לב גדול, תובנות, הרבה תובנות הרבה ענווה והרבה לקחים, שוב פציעות ושוב החלמה והפעם לא רק בגוף, חוויות חדשות ומתיחת גבולות וגילוי מחדש, אובדן שקט פנימי והשבתו, אמת, איבוד האמת, ואמת שוב כי ממנה באתי ואליה אשוב תמיד, וכמובן שהכל - קשור - בהכל, וגם אוכל מעולה ויין טוב וויסקי שמתגלגל על הלשון, וחברים ספורים ותיקים וטובים כי את כל אלה, איך אפשר שלא לחלוק גם עם אחרים.

אני לוקח איתי את הטוב מהשנה הזו והיה בה לא מעט, ומגלגל אותו ישירות אל עבר השנה החדשה שמתחילה ברצף עם סיום קודמתה. יום הולדת הוא תמיד גם אבן בוחן מסוימת להבחנה בין אלה שאכפת להם ממך באמת ולא מתוך אינטרס, אלה להם אכפת ממך מתוך אינטרס בלבד, ואלה להם לא אכפת ממך יתר על המידה, והמסננת הזו עוזרת לחדד ולבור מוץ מתבן. ממרום גילי, קשה להפתיע אותי, אבל זה עדיין אפשרי כמובן הגם אם במשורה, וגם הפעם הופתעתי מקומץ שלמרות הכל זכרו ואיחלו לי איחול מלב אל לב, מקומץ שלמרות שאני משוכנע כי זכרו לא טרחו להשמיע קולם, ומכאלה שספק אם כלל זכרו, והכל לצד מיני מתחסדים בעלי אינטרס ושלל הודעות חנופה מיותרות וכנגדם קומץ החברים הטובים שכמידי שנה מהדקים את החיבוק שקיים במעגל שלנו תמיד. ומשפחה מרגשת. ועוגת יומולדת אחת מדהימה, שחברה טובה צפויה להכין לנו בהמשך השבוע.

אני מאחל לעצמי להמשיך ולהיות שלם, על כל הפציעות, החתכים והשברים המרכיבים את השלם שבי; להמשיך ולראות בהיר וצלול מבעד לערפל שלפעמים אני עטוף בו; ולהמשיך ולרדוף ללא הרף אחר האמת הפרטית שלי. לפחות למשך שנה אחת נוספת.

היה יומולדת שמח, ועכשיו ממשיכים.

שישי אחה״צ. לבוש בתחתונים ומעליהם חלוק דק ולבן בלבד, נכנס לחדר עם המעסה. הפתעה, במסגרת סופ״ש שכולו הפתעה. אין לי משהו נגד עיסוי טוב, נהפוך הוא. אבל אני תמיד מרגיש קצת נבוך בתחילת הסיטואציה, ואני אף פעם לא יוזם עיסוי כזה בעצמי. מולי בחורה בסוף שנות העשרים / תחילת שנות השלושים שלה, נאה ביותר, מתולתלת עם שיער ארוך ומבט קצת טיזרי בעיניים, וזה גורם לי לחייך מאחר שעד היום המעסות עמן נפגשתי היו רחוקות מלהראות ככה. הן היו נראות קצת יותר כמו מתאבקות סומו בשלהי הקריירה.

״תישאר עם תחתונים ותשכב עם הפנים בתוך החור במזרן, מכוסה בסדין״ היא אומרת לי, כשברקע מוזיקת מעליות שאמורה להיות מרגיעה.

״בסדר, אבל אפשר שנכיר לפני זה? אני לא כזה שמרן אבל לרוב אני מכיר את השמות של הנשים שבחברתן אני נשאר בתחתונים״. היא צוחקת קצת ואומרת לי את שמה, אני מחזיר בשמי ולוחץ עמה יד באופן חצי רשמי ומחייך.

״יש לי שאלה״, המשכתי. ״אני מבין שהמוזיקה הזו אמורה להיות מרגיעה. אבל את מרשה לי לבחור את הפלייליסט? הדבר האחרון שניתן לומר על המוזיקה הזו הוא שיש בה רוגע כלשהו. היא מעצבנת״. היא הסתכלה עליי במבט חוקר, והשיבה: ״זו פעם ראשונה שמבקשים ממני דבר כזה. אני לא יודעת אם מותר לי. מה אתה רוצה לשמוע?״

״המטרה של המוזיקה היא להרגיע - אותי, נכון? אז אני מניח שמותר לך להחליף את הפלייליסט. את יכולה לבחור מבחינתי: אוסף שירים של עומר אדם ואודיה, קונצ׳רטו לכינור במי מז׳ור של באך בביצוע הנפלא של הילרי האן, או אוסף שירים שגורמים לי לדמוע בכל פעם מחדש של אום כולתום, פירוז ועבאד אל חלים חאפז, תבחרי מה שבא לך.״

מסתכלת עליי במבט מוזר, שותקת לכמה שניות ומתחילה לצחוק קצת. ״אתה באמת מגוון אני רואה, אם אני צריכה לבחור אז אני אבחר בבאך. עכשיו נתחיל בעיסוי? כעקרון הזמינו לך רקמות עמוק אבל אני מבינה שיש לך דעה עצמאית משלך, אז יש לך העדפות מיוחדות?״

אני מחייך. ובאותו רגע שם לב שהיא עומדת לבושה בבגדים הלבנים הסטנדרטיים של מטפלת, ויחפה. עכשיו בואו - זה נכון שהזהות הבדסמית שלי השתבשה קצת והמצפן שלה דפוק - אבל כפות רגליים נאות שצמודות לבחורה נאה עם אופי מתפרץ, זה בכלל לא קשור לבדסמ, נכון?

״כן, יש לי עוד העדפה ברשותך, גם היא כנראה פחות שגרתית״, השבתי. ״כולי אוזן״ היא אומרת, צוחקת, ואני חש בסקרנות מצידה. ״כמה זמן העיסוי שלי אמור להיות?״ שאלתי. ״פינקו אותך, הזמינו לך 90 דקות של עיסוי חלומי איתי״, היא השיבה מחייכת. ״אם כך, הבקשה שלי היא שאת תעשי בי את שלך במשך 75 דקות. ואם תרצי, רק אם תרצי - ב- 15 הדקות הנותרות תרשי לי להשיב לך ולעשות לך עיסוי בחזרה. את לא חייבת כמובן. אבל אני אשמח. כי אני לא יודע באמת ליהנות בלי להשיב הנאה למי שגורמת לי הנאה. כזה אני. ואת הולכת לגרום לי הנאה, למעשה את כבר גורמת לי. ואני ארצה להשיב לך במעט אם תרצי. אבל אל תחליטי עכשיו. תחליטי בהמשך.״

ראיתי את ההלם על הפנים שלה, ואז אחרי כמה שניות היא התפוצצה מצחוק ואמרה ״אתה באמת טיפוס מיוחד, אני עובדת פה כבר כמה שנים ומעולם לא נתקלתי בהצעה כזו. אני נתקלת המון בגברים חרמנים שמנסים להתחיל איתי. אבל לא ככה.״

״אני מבטיח לך שאם אעשה לך מסאג׳ זה יהיה הרבה פחות פולשני ממה שאת הולכת לעשות לי עוד רגע״, ציינתי. ״תכף את חצי תפשיטי אותי ותמששי לי את התחת. אני אהיה הרבה יותר צנוע מזה. ואם תרצי להתחיל איתי אחרי זה אז נוכל לדבר על זה כמובן. אני מבטיח לך שזה לא יבוא מצידי.״

הפעם היא התפוצצה מצחוק מיד שסיימתי לדבר, בלי לנסות לעצור את עצמה, כשאני צוחק גם ומוריד את החלוק. המבט שקיבלתי באותו רגע, היה לחלוטין לא מקצועי ואף מחפיץ מעט, ואהבתי כל רגע.

בשעה שלאחר מכן באך נשמע לו ברקע והנגינה של הילרי האן היתה כל כך יפה, וכפי שציפיתי התחתונים שלי הופשלו והידיים שלה היו חזקות ונעימות, ואולי דמיינתי אבל אני די בטוח שהן התעכבו קצת יותר מהנהוג על התחת שלי, והחזה שלי, והכתפיים, ושהיא מעט התנשמה, ואני חושב שאם הייתי בודק באותו רגע הייתי מוצא אותה רטובה, ואני מידי פעם התלוצצתי ואמרתי משהו והיא צחקה, וכשעצבנתי אותה היא אפילו קצת צבטה אותי ופעמיים אפילו הכתה אותי בשובבות, ואני חושב שזה היה עיסוי שונה לגמרי עבור שנינו, וכעבור 75 דקות היא עצרה מיוזמתה ושאלה אם אני עדיין דבק בתוכנית המקורית. ואני, כשמצד אחד נהניתי מהעיסוי ומנגד לא הפסקתי לבהות בכפות הרגליים שלה כשיכולתי, מיד כמובן אישרתי, כך שדקותיים לאחר מכן היא ישבה על הכורסה הסמוכה בעודי מעסה את כפות הרגליים שלה, כשהיא מתמוגגת ומפטירה קולות שלא מותירים ספק בדבר ההנאה שלה.

כשבא מועד והזמן חלף, נפרדנו לשלום בחיבוק קל והיא מיהרה ללקוח הבא. אני מעט נרגעתי, שתיתי תה חם שהכינו לי ואז פניתי לפקידת הקבלה על מנת לוודא שהחשבון הוסדר וגם על מנת להשאיר עבורה טיפ. השארתי אצל פקידת הקבלה עבורה טיפ בסכום סטנדרטי (בכוונה) כשלהפתעתי כנגד זה, מסרה לי פקידת הקבלה פתק קטן עליו התנוסס הכיתוב הבא: ״ז׳ ביקשתי מפקידת הקבלה למסור לך את הפתק הזה ככל ואתה תמסור לה טיפ בעבורי. אני לא יודעת עוד איך בדיוק לעכל את החוויה הזו, אבל אמרת לי שאם ארצה להתחיל איתך אז אתה תצפה לכך. אז הנה הטיפ שלך בעבור העיסוי שהענקת לי - וכאן היא כתבה את מספר הטלפון שלה״. חייכתי. לא קיבלתי טיפים במשך המון שנים. אבל בטיפ הזה, אשקול להשתמש.

יום הולדת שמח לנתן אלתרמן.

בעקבות הפוסט הנפלא של BL, אני גם כותב לו כמה מילים משל עצמי.

יש לי יחסים עמוקים ומורכבים עם אלתרמן, שמתחילים בגיל צעיר מאד, ועוברים דרך ספר שירה מרופט ומלא כתמי זיעה ודם שליווה אותי במשך השירות הצבאי שלי, צמוד אליי, יחד עם ספר שירה של וולך ובשלב מסוים גם ספר תנ״כ שקיבלתי מחבר (סיפור מעניין כשלעצמו שאולי ביום מהימים אחלוק פה). אלתרמן תמיד סימל עבורי את תמצית אהבת הארץ, אהבת הערכים הבסיסיים עליהם צריך לחיות ואם צריך גם למות, ואהבה בכלל. השירים שלו תמיד נתנו בי רבדים של משמעות.

ואם אני צריך לבחור שיר אחד שלו כרגע, אני אנסה להימנע מלבחור את איזה מהמובנים מאליהם. יש לאלתרמן שירים שגורמים לי ללחלוחית בעיניים ולחדות בלב (מי אמר ״הנה תמו יום קרב וערבו״), אבל בחרתי דווקא בשירו - ״העלמה״ בו הוא משלב באופן נפלא סיפור פשוט עם סבך של זהויות, וזה קצת מזכיר לי את סבך הזהויות שמרכיבות בעת הזו אותי.

מזל טוב, אלתרמן, ותודה על רגעי מיקוד והבנה של ערכים ואהבה.

העלמה / אלתרמן

דום טוותה העלמה בפלך

חוט שני כרימון שחוט,

ואמר בלבבו המלך:

"היא טווה לי בגדי מלכות".

דום טוותה העלמה בפלך

חוט שחור המשחיר אור יום,

ואמר השודד בכלא:

"היא טווה לי בגדי גרדום".

דום טוותה העלמה בפלך

חוט זהב כחרבות ברק,

ואמר הלוליין בדרך,

"היא טווה לי בגדי משחק".

דום טוותה העלמה בפלך

חוט אפור, הוא אבי כל כסות

ואמרו פושט יד וכלב:

היא טווה לנו בגד בכות".

אז ארגה את חוטי הפלך

העלמה, ותתנם בסך,

ותרד אל מי הפלג

ותרחץ את בשרה הצח.

ותלבש את מטווה הפלך

לשמלה לה, ותיף לעד,

ומאז היא שודד ומלך

ולוליין ופושטת יד.

*שוב נכתב בדיליי של כמה ימים; הציטוטים מתורגמים בתרגום חופשי לעברית.

על טיסה מהדרום לניו יורק. יושב, פותח מחשב ומתחיל לעבור על דברים. למושב שלי מגיעה אישה מבוגרת כהת עור עם המון סלים ושקיות. נראית כמו מכשפה. אני קם, ושואל אוטומטית: ״את צריכה עזרה, סבתא?״

היא עונה לי ״כן, בן, תודה רבה לך.״

אני קם, מכניס את כל הסלים והשקיות עבורה לתא המטען, היא מתיישבת ליד החלון ואני חוזר למושב שלי במעבר. היא יושבת לידי ואני מת (מת!) לשאול אותה אם היא מכשפה ויודעת להטיל קללות. אבל שותק. ואז היא מסתכלת עליי, במבט לא ממש ממוקד כזה, ושואלת אותי: ״מה מטריד אותך, בן?״, ואני לא ממש יודע מה לומר ומתחיל לדבר איתה קצת באופן כללי על טוב ועל רע ועל מותר ועל אסור, וזה נחמד ומעביר לי את הטיסה אבל בראש שלי אני כל הזמן חושב אם אני יכול לבקש ממנה להטיל עבורי איזו קללה כי עם כל דקה שעוברת אני משתכנע שהיא באמת מכשפה. ואז, שנייה לפני שאני שואל, ממש שנייה לפני - היא שמה עליי יד ומסתכלת בי במבט ממוקד כמו סכין (שהלחיץ אותי  קצת כי עד אותו רגע היא היתה לא מאד ממוקדת), ואומרת לי: ״אתה יודע, בן, אהבה ושנאה הן אחיות תאומות שנראות מאד דומה, אבל מתנשקות אחרת. וקל להתבלבל ביניהן עד שלא מנשקים אותן. ולפעמים, אתה יכול לעבור מאחת אל השנייה ולחזור לראשונה וחוזר חלילה ולהתבלבל תוך כדי.״, ואז עצרה לשנייה רועמת של שקט והמשיכה: ״אף פעם אל תתעסק עם אחיות, אל תתעסק עם אהבה ושנאה.״

שתקתי לרגע, חושב על מה שהיא אמרה וכמה היא צודקת, ואמרתי לה תודה, לא חושב יותר לרגע על לבקש ממנה להטיל שום דבר. ברבע השעה שנותרה לטיסה היא הצטנפה לה בצד ונרדמה ואני הצצתי בה, משוכנע ב- 100% שהיא מכשפה.

צילמתי אותה בהחבא כשהיא מצונפת ככה בצד. אבל אין מצב שאני מפרסם את זה פה מחשש שהיא תדע, ואני ממש, אבל ממש, לא רוצה להתעסק עם מכשפה. אז במקום זה, חנות לדברי כישוף שמי יודע, אותה אולי מנהלת אחותה.