הבלחי מחשבות

לא מצליח לישון. זה לרוב ככה ביומיים שלושה הראשונים בהם אני בארץ עם הפרשי שעות משמעותיים. גם ככה השינה שלי דפוקה לגמרי, אז זה לא מאד זר לי. אני נמצא במדינות הדרום באיזה חור, ומחליט בשעה 03:30 לא להיאבק יותר עם השינה ולצאת לרוץ. ראיתי מוקדם יותר אזור יפה ליד אגם, אני פותח מפה ומסתכל ונראה לי שאני יכול לבנות שם מסלול יפהפה. ברור לי שבשעה הזו, אף אדם נורמלי לא יהיה בסביבה, ומנגד לך תדע אם יהיו בסביבה אנשים נורמלים פחות, לרוב הם מעניינים יותר.

מגיע לגדות האגם, ואכן יש שם שביל נפלא כפי שחשבתי. מתחיל לרוץ, ולהפתעתי מגיעה איתי לאותו מקום פחות או יותר אישה צעירה, שמיד במבט ראשון ברור לי כי היא אצנית מרשימה וגם נראית מעולה (ממש). רצנו סמוך זה לזו 2 ק״מ ראשונים שלרוב הם חימום. ואז היא פתחה מבערים. ואני? רציתי לנסות ולרוץ בקצב שלה, גם כי אני תחרותי וגם כי רציתי להישאר לידה. אז האצתי. ובהתחלה זה היה בסדר. אבל אחרי 5-6 ק״מ נוספים הרגשתי את העומס. זה לא הקצב הרגיל שלי. אבל המשכתי, כשמידי פעם היא מגניבה אליי מבט, ואני אליה, ואנחנו מחייכים. הבעיה היתה שלא היה לי מושג לאיזה מרחק היא מתכוונת להמשיך ולרוץ ככה. תוך שאני מקלל אותה בלב ומרגיש את הקרביים שלי נשפכות שם, החלטתי שאני בכל מקרה אחרי 16 ק״מ מפסיק. לפתע, בשביל מולנו אמא ברווזה מובילה כמה אפרוחים ואנחנו כמעט עולים עליהם, והיא צועקת לי ״תיזהר״ ותופסת אותי חזק ושנינו קופצים יחד מעל, ואני מרגיש אותה קרוב בשנייה הזו ומקבל אנרגיה ומודה בלב לברווזים הנחמדים. אנחנו ממשיכים בקצב (נוראי) אחיד, וכבר 14 ק״מ מאחורינו ואני מבין שכנראה עוד 2 ק״מ אני מפסיק והיא ממשיכה, ואז בתום הק״מ ה- 15 היא נעצרת, עוברת להליכה, אני יכול להישבע שבקושי מתנשמת, ואני עוצר איתה מבקש את נפשי למות אבל עוצר את עצמי מלהתנשף בכבדות. אחרי 5 דקות של מתיחות יחד אני מסתכל עליה וצוחק, והיא אומרת לי - ״אתה רץ מעולה, אבל שתדע לך כי לרוב ב- 2 ק״מ האחרונים אני מאיצה הרבה יותר והפעם נמנעתי מזה כי ריחמתי עליך.״ אני מביט בה וצוחק, ומשיב לה - ״אבל הפסקת מוקדם מידי, הייתי בטוח שנמשיך בזה עוד כמה ק״מ״. מפה לשם ישבנו יחד על ספסל חצי שעה, מדברים קצת, היא אכן רצה מקצועית וגם צעירה ממני בכ(קצת יותר מ)- 20 שנים, והיה כיף ממש, ומשם היא היתה חייבת להמשיך לענייניה ואני לענייני והייתי בטוח שזו סופה של ההכרות הנחמדה הזו.

הגעתי לחדר, די מותש למען האמת, נכנסתי למקלחת חמה וארוכה, ומשם ירדתי לארוחת בוקר, קפה חזק, ועליתי על חליפה ועניבה להתחיל את היום העמוס שלי. לערב, המארחת שלי הזמינה מקום למסעדה מאד ידועה ונחשבת, כך שחיכה לי יום ארוך. במהלך היום הבנתי, שזה יום ההולדת של המארחת שלי. תפסתי אותה לרגע בין פגישות, ובישירות אופיינית אמרתי לה שהיא משוחררת מחובת האירוח שלי לארוחת הערב, כי גם כך היא שרפה את כל היום על הפגישות איתי אבל שבערב תלך לחגוג עם החברים שלה ולא תתקע איתי. בהתחלה היא גמגמה התנגדות, אבל כשהיא ראתה שאני נחרץ היא הודתה לי ממש, וכך סוכם.

כך שרצה הגורל, וחיכה לי שולחן לשניים במסעדה המאד טרנדית ונחשבת הזו, והחלטתי ללכת בגפי וליהנות מארוחה מעולה ומבקבוק יין. התלבשתי יפה, לקחתי מונית והגעתי למסעדה, ממציא איזו התנצלות על הסיבה שבאתי בגפי כשאני מבטיח למארחת המביטה בי במבט מאשים שאני אוכל כמו שניים, בטח אחרי ריצה הגונה בבוקר. היא מושיבה אותי בשולחן צדדי ונעים לשניים, ואני מתחיל להסתכל בתפריט. ואז אני מרים את הראש, ולא מאמין למראה עיני. האצנית המרהיבה מהבוקר עומדת מולי, הפעם נקייה ומתוקתקת ולבושה מדהים מכף רגל (הסתכלתי, נו…) ועד ראש, וכשהיא רואה אותי היא מתחילה לצחוק וגם אני צוחק, וקם אליה ואנחנו מתחבקים חיבוק ארוך ואני מזהה את הריח שלה מתקרית הברווזים. מסתבר שהיא אחת מהמנהלות של המקום המסוגנן הזה, והיא בדיוק סיימה את יום העבודה שלה והתכוונה לצאת לכיוון הבית. באופן ספונטני שאלתי אותה אם היא מוכנה להישאר ולשתות איתי יין, כי אנחנו צריכים להשלים את השיחה מהבוקר ואולי, הוספתי בשובבות, אפילו לצאת יחד לריצת הבוקר למחרת. היא חייכה ואמרה שהיא תשמח, בתנאי שהיא בוחרת את היין מאחר שהיא מאד בררנית ביחס ליין שהיא שותה. ולי לא היו מספיק מילים לומר לה כמה אני מופתע שגם בקשר לזה אנחנו כנראה דומים.

היא בחרה את היין (בחירה מעניינת, מפתיעה, לא שגרתית שהסתברה כמעולה ממש), אני הזמנתי הרבה אוכל לעצמי וקצת לה (היא אכלה כבר קודם), ואחרי שעתיים הזמנו בקבוק יין נוסף, וכשגם זה הסתיים לו הודעתי לה ברשמיות שאסור לה לנהוג הביתה ככה והמעשה האחראי מצידה הוא לבוא לישון איתי במלון הלא רחוק כשניקח אליו מונית כמובן. היא לא ממש התפלאה מההצעה במיוחד שבשלב מסוים של הערב היא עברה לשבת קרוב יותר אליי, וקרבה, כידוע, מובילה למגע בין שני אנשים סקרנים, קצת שתויים, שנמשכים אחד לשני במיוחד אחרי אינטימיות מיוחדת של קפיצת ברווזים. היא רק ביקשה שנעבור לפני זה ברכב שלה כדי שהיא תיקח תיק רחצה קטן, ובגדי ריצה, שיש לה תמיד איתה.

את המקלחת שלאחר ריצת הבוקר ביום שלמחרת עשינו יחד אצלי בחדר, ומשם היא המשיכה לדרכה ואני עליתי על מטוס ליעד הבא. בארוחת הערב למחרת, בארץ אחרת, הזמנתי ברווז. היה נהדר. פשוט, נהדר.

(הטקסט הזה שוכב אצלי כבר שלושה ימים ולא הצלחתי להשלים אותו. מאז, היו עוד אי אלה התרחשויות בגזרות אחרות לחלוטין. אני מניח כי לאלה אגיע בהמשך)

טס הלילה לסיבוב ארוך וחשוב. שישה יעדים שבכל אחד מהם פגישות אשר צריכות להיות מדויקות. ארזתי את הבגדים ההכרחיים, החליפות חזרו כולן מניקוי יבש, החולצות גוהצו למשעי, הדפיסו לי את פרופיל המשתתפים בכל אחת מהפגישות ויש לי הרבה שעות בטיסה ללמוד את זה. אחד מהסמנכ״לים שלי והעוזרת מצטרפים. הכל צריך להיות מדויק.

יוצא מוקדם בבוקר לאימון בדוג׳ו עם חבר טוב, כבר שבועיים שלא התאמנו וקבענו לשעתיים אינטנסיביות לפתוח את השבוע. הוא הבעלים של הדוג׳ו כך שאין לנו בעיה של שעות פעילות. מתחממים, עולים, מתאמנים קצת, ואז קרב ראשון, קצת מים, וקרב שני, ובטעות משתחלת לה מכה מצידו מעל לעין שמאל שלי, הגבה נפתחת והדם מתחיל לזלוג, העין מתנפחת, ותכלס - זה שטויות, קרה אלף פעם ויקרה אלף פעם נוספות, שמים מיד קרח, הדימום מפסיק אבל האזור מתנפח ומתחיל להחליף צבעים. ואני מתחיל לחשוב לעצמי איך אני עומד להיראות בחליפה ועניבה, מגוהץ למשעי, ועם פנס בעין שנראה כמו מגדלור. אין ספק שאני הולך למשוך תשומת לב. גם אין ספק שאני בונה סיפור סביב הדבר הזה. עכשיו, זה באמת מדויק.

רץ בבוקר (אם אפשר לכנות ריצה שמתחילה ב- 04:30 כריצת בוקר…), אחרי 18 ק״מ מסיים בים בכוונה להיכנס ולשחות. יורד לכיוון המים, ורואה להפתעתי את הגולשת החיננית עליה כתבתי פה, יושבת על החול בגפה, הגלשן שלה לידה, שקועה בתוך עצמה, מדוכדכת. עצרתי במרחק מסוים ממנה כדי לתת לה פרטיות ולא להיכנס למרחב האישי שלה, חייכתי ושאלתי לשלומה. היא זיהתה אותי מיד, חייכה בחזרה, וראיתי שיש דמעות בעיניה. שאלתי אם היא חפצה בחברה. היא אמרה שהיא תשמח כשהיא זורקת איזו הערה חמודה על זה שהיום אני לפחות עומד על הרגליים, והתיישבתי בסמוך אליה. דיברנו. היא סיפרה לי על הבן זונה ששבר לה את הלב לפני כמה ימים, ואני בעיקר הקשבתי, כי יש מצבים בהם כל ההערות החכמות שלך לא באמת יכולות לסייע כמו אוזן קשבת. כשמעיין המילים שלה יבש, דיברתי איתה קצת על דינמיקה של קשר, ועל יחסי כוחות, ועל הבדלים שנובעים מעומק הרצון ומעומק הרגש, ועל המשקל של שריטות ושל משקעים ושל טריגרים, ועל דפוסי התנהגות ועל שינויים בכל אלה במהלך הקשר ועל משמעותם, ועל כך שבשורה התחתונה כל התיאוריה הזו מסתכמת לפרקטיקה פשוטה של סיכונים ושל ביחד או לא, והרגשתי שהשיח הוא 90% עליה ו- 10% גם עליי, והיא השיבה ושיתפה ובכתה הרבה ובשלב מסוים גם אני קצת שתפתי והסתרתי לא בהצלחה רבה דמעה בודדת משל עצמי, וחיבקתי אותה חזק, ואפילו שהריח שלה היה כל כך נפלא באותו רגע והיא היתה יפה, יפה, יפה הקפדתי שהחיבוק הזה ישאר תומך ויציב וחזק ובמרחק הנכון, ולמרות שהפה שלה התקרב לשלי כדי למצוא נחמה הנחתי את הראש שלה על הכתף שלי ולחשתי לה שאני פה כדי לתת לה יציבות למחשבות בימים הקרובים ולא כדי להוסיף לזעזוע שהיא כבר חשה, ולאחר למעלה משעתיים השיחה הפכה להיות יותר שמחה ועסקה יותר בדברי חולין, ואפילו צחקנו והתיישבנו ליד באיזה מקום שנפתח ואכלנו משהו קטן ושתינו קפה קר וחזק, והשמש כבר עמדה עולצת בשמים, ואז לבסוף השארתי אותה לעצמה ולים ולמחשבות שלה, ואני אמנם ויתרתי על השחייה אבל הרגשתי שאני פוסע חזרה קל יותר ונקי יותר בעצמי.

(BL, אני יודע מה תגידי לי בקשר לזה, וכנראה שאת גם צודקת… (:  )

אתמול הבטחתי תמונה, והבטחות צריך לקיים. וקיימתי.  

ארוחת ערב משפחתית, נחמד מצד אחד ומעיק מצד שני. אני נמצא בעודף פורמליות ביומיום שלי, ובזמני הפנוי מעדיף להיות בסיטואציות חופשיות יותר, מה גם שכמות האלכוהול הזורמת בארוחות המשפחתיות האלה נמוכה באופן ניכר מזו שאני מעדיף בערבי שישי.

אחותי הקטנה היא חברה טובה שלי והיא גם יודעת עליי הכל. הכל - לרבות על המשיכות שלי, הנטיות שלי וגם מכירה את הפרופיל שלי כאן ואת פרשיותיי השונות. היא מכניסה אותי לחדר צדדי ומתחילה במבול של שאלות. הרבה זמן יחסית לא יצא לנו לדבר. אני מבין שאין לי ברירה, ומשתף ומעדכן, והיא הרי מכירה אותי ויודעת מה לשאול ואיך לשאול, ואני עונה בכנות ורואה אותה מתעצבנת מדברים מסוימים וצוחקת מדברים אחרים ותופסת את הראש קצת, ומגיבה כמו שמגיבה אחות קטנה והיסטרית שבאמת אוהבת אותי. אחרי 20 דקות של אינקויזיציה אני מחבק אותה ואומר לה שאני בסדר ושתרגע, ולרגע אחד אנחנו בחזרה שני ילדים שישנים באותו חדר בדירת חדר וחצי באיזה חור, וזה נחמד.

היא הודיעה שהיא מבינה כי על מנת לדרוש מזוויות מסוימות בשלומי, היא צריכה לעקוב יותר אחרי הבלוג שלי כאן. אז אחות קטנה, אם את קוראת את זה אני שולח לך חיבוק גם מפה. ואם את כבר מציצה פה אז אל תפתחי פרופיל. ואם את כבר פותחת פרופיל אז אל תדברי עם אף אחד. ואם את כבר מדברת פה עם מישהו אז תשמרו ממנה מרחק, זאת אחותי הקטנה, אחרת ירחם אלוהים על נשמתכם ושלמות גופכם.

יש משהו מרתק בעיני בפרסום של משהו, לזמן מוגבל, ואז למחוק אותו. גם תמונה, אבל בעיקר - טקסט. אני מניח לפחות, שזה לא נעשה מרצון ״להחביא״ או ״לא לחלוק״, או מרצון לשמור על פרטיות. מי שבאמת רוצה באיזה מאלה, לא מפרסם מלכתחילה. הרי באופן מעשי, אם זה מעניין מאד את מי מהקוראים הוא יכול פשוט לצלם מסך ולשמור תיעוד של מה שפורסם לנצח נצחים, וזה אפילו לגיטימי. אני פרסמתי פה כמה תמונות, ומחקתי אותן לאחר זמן קצר יחסית כי הרגשתי יותר נוח, לא להשאיר פה תיעוד ויזואלי של עצמי. לא כי ״חששתי״ ממשהו, שאז לא הייתי מפרסם מלכתחילה ולו לזמן קצר, אלא כי מצד אחד היה לי דחף לתת עוד פיסה מעצמי, ומנגד לא הרגיש לי נוח להשאיר את הפיסה הזו באופן קבוע.

כשמדובר בטקסטים, זה יותר מורכב. שם החשיפה, לפחות לטעמי, הרבה יותר אמיתית. ואני מניח שיכול להיות מצב, בו לאחר פרסום, בדיעבד, הטקסט חשוף מידי. או שהוא פורסם תחת מצב נפשי מסוים שעודד חשיפה של רגשות שלאחר זמן מה השכל הישר החליט שמוטב להימנע מכך. לי אישית, זה קרה פעם אחת. פרסמתי משהו חשוף, מידי, כי רציתי לשחרר אותו ממני לאוויר העולם, ויאמר לזכותה של חברה טובה שהיא הפנתה את תשומת ליבי לכך ומיד הסרתי את הפוסט. טוב, זה גם היה אחרי בקבוק יין וחצי בקבוק וויסקי… פרט לפוסט האמור, גם טקסטים אישיים שפרסמתי, השארתי, מתוך מחשבה שאם הם באו לאוויר העולם ממני, הם חלק ממי שאני - פה, ומוטב שישארו.

יוצא לי לקרוא מידי פעם טקסט אצל כותב/ת אחריו/ה אני עוקב, שנמחק. כשזה קורה (ובמיוחד אם הטקסט נמחק לאחר זמן קצר) אני תמיד חושב ומשחזר בראש, ומנסה להבין בתשומת לב מה היה שם שגרם לזה להימחק. איזו פינה נסתרת נחשפה לרגע. זה נותן מימד נוסף, אולי מעט מציצני אבל זה קצת כמו להשאיר את החלון פתוח לרווחה כשאתה מתפשט. לפעמים עושים את זה בכוונה.

בהמשך לפוסט הקודם בדבר מהות הגעגוע ולאחר ריצת נפח של 18 ק״מ עם שחר, אין לי ספק בקשר לשני דברים: מדובר בסוגיה שאין לה באמת תשובה ריאלית אחת, וזה עומד בניגוד מוחלט לכך שזיעה ניגרת אחרי ריצה אינטנסיבית בחום הזה היא מאד ריאלית. 

מה זה בעצם געגוע? אני מנסה להגדיר במדויק את ההרגשה הזו שמכנים ״געגוע״ ולא באמת מצליח. האם זה חוסר? או כמיהה למשהו שאיננו עוד? האם זה רצון לחוות ״עוד״ או ״בנוסף״? האם זו ערגה לצלילים של עבר שמתדפקים על החלון בערבו של יום? אולי זה בעצם כאב של פרידה מנתח מסוים של עצמך? האם געגוע הוא כאב? או תשוקה? או תסכול? או תמהיל של כל אלה יחד? האם אנחנו יודעים בדיוק למה אנחנו מתגעגעים?

אין לי תשובות טובות. אני חושב שגעגוע הוא לא כלום וקצת מהכל, והכל ביחד, והוא גם טוב וגם קצת רע, וגם כואב אבל גם מדרבן, וכמו כל דבר אחר בחיים צריך שיהיה במינון הנכון.

כנראה שהריצה של מחר בבוקר צריכה להפוך לריצת נפח…

פגישה בחיפה ואני רחוק מלהיות מוכן, צריך לעבור על חומר.

עוברת בי מחשבה, אולי לנסוע ברכבת. לא עשיתי את זה שנים, אבל למה לא בעצם? בלי פקקים, ועם זמן פנוי לעבור בדרך על מה שאני צריך.

מברר לבושתי עם הבת שלי איך משלמים ואיפה רוכשים כרטיסים, ומחיש פעמיי אל עבר התחנה שמח וטוב לב.

קצת בלגן, אבל מוצא לעצמי מקום לשבת, מתרווח, פותח מחשב ומתכוון להתרכז במה שאני צריך לפני הפגישה.

מולי מתיישבת עלמת חמד חיננית, שכמוני נדמית כנוסעת בגפה. עד כאן הכל בסדר. ואז, העלמה חולצת בחינניות את סנדליה ומניחה את כפות הרגליים שלה על המושב בו אני יושב, בסמוך אליי.

עכשיו, זה נכון שאני נמצא בתקופה של בדיקה ושל דיוק של כל הקשור בזהות הבדסמית שלי וכל הבלגן הזה, אבל את המשיכה לכפות רגליים נאות המחוברות לבחורה חיננית אי אפשר לנתק ממני בכל זהות בדסמית ובכל מזג אוויר. במיוחד בחום, ובלחות הקיץ וכל הנלווה לה…, כך שבתום שנייה ארוכה שלקחתי לעצמי להבין מה מתחולל סביבי, או ליתר דיוק 15 ס״מ מירך שמאל שלי, התפשט על פניי חיוך בלתי נשלט וכנראה שגם בהיתי קצת (הרבה) בכף הרגל המונחת לצידי, עד שהחיננית פנתה אליי (בחינניות), כשהיא שואלת: ״זה מפריע לך שאני שמה את כף הרגל שלי פה?״

״מפריע?״ שאלתי שאלה רטורית, ״נהפוך הוא, זה ההפך ממפריע״ אמרתי לה בחיוך. ״מצוין״, היא צחקה, ״זה אומר שאני יכולה להשאיר את כפות הרגליים שלי פה.״ היא הוסיפה בנימה של קביעה. ״את יכולה, וזה אפילו רצוי״, אמרתי לה, ״אף על פי שזה יקשה עליי מאד להתרכז״, הוספתי.

היא צחקה שוב, ושאלה - ״זה יקשה עליך? באמת? אתה בטוח אם ככה שזה לא מפריע? אני לא רוצה להקשות…״

״אז מה את כן רוצה״, שאלתי כשגם אני צוחק, ״אולי מסאג׳׳ בכפות הרגליים אם כבר התכנסנו כאן שנינו באופן הזה?״

״זה דווקא לא רעיון רע״, היא השיבה בעודה צוחקת, ״רק אם זה כמובן לא מקשה עליך.״

מפה לשם, את הנסיעה ברכבת ביליתי בשיח עם החיננית תוך כדי שאני מעסה את כפות רגליה. מסתבר כי למרות שלא עשיתי את זה זמן לא מבוטל באופן יחסי, יש מיומנויות שאינן נשכחות. אמנם לפגישה לא התכוננתי, אולם מאחר שהגעתי אליה (גם) עם נפש מרוממת, צלחתי בטוב גם אותה.

מחרתיים יש לי פגישה בבאר שבע. אני בהחלט שוקל לנסוע אליה ברכבת…

כותב בקבוצה: ״מחר מטיילים? 06:00 בצומת גולני?״ אחרי 3 דקות נ׳ בפרטי: ״מה יהיה איתך תגיד? חזרנו לפני שבוע כולם עוד לא מאופסים, גמורים ורוצים לשכב במיטה מחר עד הצהריים ולבהות בתקרה. ותכף כולם יכתבו לך כן, גם אני, כי אנחנו אוהבים אותך ולא אומרים לך לא.״ דקה אחרי זה אני בקבוצה: ״קבלו ביטול נפל עליי משהו, נדחה בשבוע שבועיים.״ אחרי דקה, שטף של הודעות מבודחות - ״מה נפל עליך, נ?״ ומשם זה התפתח. כשמכירים אותך יותר מידי טוב…

מה זה להכיר אדם אחר? אני חושב על נשים מסוימות בחיי. כמה הן הכירו אותי? באמת הכירו? כמה נתתי להן להכיר אותי? כמה הן באמת רצו? כמה הן העיזו להביט במקומות של תהום, מערבולות ותוהו ובוהו? כנראה שמעט ולא עד הסוף. גם כי אני לא נותן, וגם כי יש במקומות האלה לפעמים משהו פחות נוח. במקומות האלה לרוב אני מבקר לבד, מביט בשדים ובמפלצות שבי שלא רואים אור יום ונמצאים שם בפנים, עמוק. לפעמים אני כותב עליהם. וגם זה לרוב לא באופן ישיר. ואני משתדל לא לבלות בחברתם יותר מידי, כי הצליל שלהם מושך אותי להיטמע בהם, זה כל כך יותר קל. כל כך קל להתמסר להם ולחיות במחיצתם. כל כך קל. כל כך. אבל - לא, אני משאיר אותם מרוסנים במקומם ומתיר להם לעשות בי את שלהם רק כשצריך ולא יותר מזה.

כמה אני מכיר אנשים אחרים? אני רוצה לחשוב שאת הנשים שהיו קרובות אליי, הכרתי. גם כי הן נתנו לי לגשת לבורות ולמאורות שלהן, גם כי יש לי אינטואיציה טובה, וגם כי אני לא מפחד ממפלצות ומשדים.

ובכלל, אני מאמין שכאשר ״הביחד״ מספיק חזק, ניתן להתהלך בארץ השדים והמפלצות ובבורות של נפש, שלובי ידיים, מחוזקים וללא מורא. אולי אני קצת נאיבי, וקצת רומנטי, אבל בינתיים - אני ככל הנראה הולך לטייל מחר לבד אלא אם מישהו רוצה להיפגש ב 06:00 בצומת גולני (:

תוספת מאוחרת: הגעתי לצומת גולני בשעה 06:00 בדיוק. ולהפתעתי, או לא ממש להפתעתי, רובם הגיעו. בלי רעש וצלצולים ואפילו בלי לומר משהו או להודיע מראש. למה? כי הם מכירים אותי. 

אני מכור לריחות, לטעמים, להבל פה. אני מכור לקול, לרבעי טונים של מילים, לצלילים שחוזרים במצבים מסוימים המעידים על מנעד של הרגשה ושל רגש. אני נמשך למגע. לעור שנוגע בעור, לשפתיים שנפגשות ולקצב לב שעולה. ביחד. אני צריך את כל התמהיל הזה. ביחד. התמהיל הזה לא מוגדר על ידי הפירוט של חלקיו. זה קצת כמו סערה סוחפת שבמהלכה כל הפרטים מתערבבים בסוג של כאוס מוחלט שיוצר שלם מופלא. ואין לשלם הזה התחלה ואין לו סוף, הוא כמו מוזיקה שמתנגנת ואז מתעצמת ולפתע הופכת שוב לשקטה, אבל נמצאת ברקע כל הזמן, נוכחת בין פעימות הלב ובמרווחים שבין שאיפה לנשיפה, בהרמוניה, בידיעה מוחלטת, והכל ביחד וחוזר חלילה ועוד ועוד. אני צריך את שלל הטעמים של העבר ואת שלל הציפיות של העתיד, ללכת יחד ולהחזיק ידיים ולעצור בקרן רחוב, להתחבר ולהרגיש את הסנכרון של פעימות הלב. אני רוצה לעטוף את הכל בצורה של יין ושל ויסקי ושל טעימות של אוכל ומיני מגדנות, ושל לשבת ביחד ביער על מחצלת, לחלוץ נעליים ולצחוק, ושל לשבת יחד במקום רשמי לבושים במיטב מחצלותינו כשחשמל עובר בינינו כאשר המבטים שלנו נפגשים או כשנשימה חטופה משתחררת לה. אני צריך אינטימיות. אינטימיות פרטית בין המון צובא ואינטימיות בין חדרי חדרים, ובשיחות נמשכות, ובמחשבות על אתמול ועל מחר. ואני צריך בכל אלה להעביר חוט שני דק של שליטה, המוצאת ביטוי בכל ניואנס, פשוט כי היא שם, עובדה קיימת מימים ימימה, מקדמת דנא ומשחר ילדות, מוטבעת בנו, טבעית, בלתי מתאמצת, שזורה בהכל והכל שזור בה, והכל בכיוונים שנבחר ובעוצמות שיווצרו ובתמהילים שיהיו נכונים לשנינו, כי כשזה נכון - זה אמיתי, לא מתאמץ, טבעי וזורם, ערום מהנחות מוקדמות ומדעות קדומות וממשקעים - ואני מחפש אמת עירומה.