אני מכור לריחות, לטעמים, להבל פה. אני מכור לקול, לרבעי טונים של מילים, לצלילים שחוזרים במצבים מסוימים המעידים על מנעד של הרגשה ושל רגש. אני נמשך למגע. לעור שנוגע בעור, לשפתיים שנפגשות ולקצב לב שעולה. ביחד. אני צריך את כל התמהיל הזה. ביחד. התמהיל הזה לא מוגדר על ידי הפירוט של חלקיו. זה קצת כמו סערה סוחפת שבמהלכה כל הפרטים מתערבבים בסוג של כאוס מוחלט שיוצר שלם מופלא. ואין לשלם הזה התחלה ואין לו סוף, הוא כמו מוזיקה שמתנגנת ואז מתעצמת ולפתע הופכת שוב לשקטה, אבל נמצאת ברקע כל הזמן, נוכחת בין פעימות הלב ובמרווחים שבין שאיפה לנשיפה, בהרמוניה, בידיעה מוחלטת, והכל ביחד וחוזר חלילה ועוד ועוד. אני צריך את שלל הטעמים של העבר ואת שלל הציפיות של העתיד, ללכת יחד ולהחזיק ידיים ולעצור בקרן רחוב, להתחבר ולהרגיש את הסנכרון של פעימות הלב. אני רוצה לעטוף את הכל בצורה של יין ושל ויסקי ושל טעימות של אוכל ומיני מגדנות, ושל לשבת ביחד ביער על מחצלת, לחלוץ נעליים ולצחוק, ושל לשבת יחד במקום רשמי לבושים במיטב מחצלותינו כשחשמל עובר בינינו כאשר המבטים שלנו נפגשים או כשנשימה חטופה משתחררת לה. אני צריך אינטימיות. אינטימיות פרטית בין המון צובא ואינטימיות בין חדרי חדרים, ובשיחות נמשכות, ובמחשבות על אתמול ועל מחר. ואני צריך בכל אלה להעביר חוט שני דק של שליטה, המוצאת ביטוי בכל ניואנס, פשוט כי היא שם, עובדה קיימת מימים ימימה, מקדמת דנא ומשחר ילדות, מוטבעת בנו, טבעית, בלתי מתאמצת, שזורה בהכל והכל שזור בה, והכל בכיוונים שנבחר ובעוצמות שיווצרו ובתמהילים שיהיו נכונים לשנינו, כי כשזה נכון - זה אמיתי, לא מתאמץ, טבעי וזורם, ערום מהנחות מוקדמות ומדעות קדומות וממשקעים - ואני מחפש אמת עירומה.